פסק-דין בתיק א 30579/06

ביום 25.12.05 נכרת הסכם פשרה בין התובעת לבין החברה שמיר תעשיות מזון בע"מ (להלן: "סלטי שמיר") לפיו אמורה הייתה סלטי שמיר לשלם לתובעת סכום הקבוע באותו הסכם ואין חולקים עליו, בין היתר מכך שההסכם אושר על ידי  בית המשפט (בהליך אחר) וקיבל תוקף של פסק דין [ להלן: "הסכם הפשרה"; ראה נספחים ב' ו ג' לתצהירו של מר אליעזר פרנפס (להלן: "פרנפס"), סמנכ"ל הכספים של התובעת וסעיפים 1, 6 - 8 לתצהירו ].

הנתבעים חתמו על הסכם הפשרה כערבים לביצוע אולם לטענת הנתבע מס' 1, שעניינו נידון בפסק דין זה (להלן: "הנתבע"), החתימה הנחזית להיות חתימתו על גבי הסכם הפשרה אינו חתימתו, הוא לא חתם על הסכם הפשרה והחתימה הנחזית כחתימתו "...ככל הנראה זויפה" (סעיף 10 לתצהירו).

יצוין למען הסדר כי סלטי שמיר לא שלמה את החוב שלפי הסכם הפשרה ועל כן הוגשה התביעה כנגד הנתבעים הערבים לה, וניתן פסק דין כנגד שני הנתבעים האחרים, משה גורביץ' (להלן: "גורביץ'") ו אייל גלברג (להלן: "גלברג").

עוד אוסיף כי התביעה, ככל שמתייחסת לנתבע, הוגשה גם בעילה הנוגעת לכתב ערבות נוסף שחתום על ידיו, ועל חתימתו אין עוררין [ נספח א' לתצהיר פרנפס הוא נספח  א'1 לכתב התביעה ] אולם לטענת הנתבע, פג תוקפו של כתב הערבות ואין הוא חב על פיו לתובעת (סעיפים 7 עד 11 לתצהיר הנתבע) ונראה כי גישתו זו של הנתבע מקובלת על התובעת שלא חזרה על טענותיה לעניין כתב הערבות הנ"ל בסיכומי טענותיה ונראה כי תביעתה בעילה זו נזנחה [ ע"א675/86 רבקה שמייסר נ. יצחק הודסמן, פד"ימד1 עמ'133 ; ע"א172/89 סלע חברה לביטוח בע"מנ. סולל בונה בע"מואח', פד"ימז1 עמ' 311; ע"א447/92 הנרי רוט נ. אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן, פד"ימט2 עמ' 102 בעמ' 107 ].

משהכחיש הנתבע את חתימתו על סעיף הערבות בהסכם הפשרה, הוטל נטל השכנוע לעניין הוכחת החתימה על התובעת [ כוונתי לנטל העיקרי המוטל על התובע להוכחת טענותיו, כפי הסיווג הטרמינולוגי שנקבע על ידי כב' השופטת שטרסברג -כהן, בע"א 6160/99, נתן דרוקמן ואח' נ. בית החולים לניאדו ואח', "דינים" עליון נח' עמ' 960; ראה לעניין היותו של נטל זה מוטל על התובעת במקרה כאמור : ע"א 5923/90 בנק הפועלים בע"מ נ. שאול רחמים בע"מ ואח' , פד"י מז3 עמ' 240 בעמ' 261 ].

נטל זה לא הורם; לבד מעדותו המכחישה של הנתבע, מסרו אייל וגורביץ', איש בתורו, כי הם לא ראו את הנתבע חותם על סעיף הערבות, הם, כמובן, לא זייפו את חתימתו ואייל גם הוסיף כי לפי מיטב שיפוטו, החתימה על סעיף הערבות בהסכם הפשרה אינה דומה לחתימתו הרגילה של הנתבע [ עדות גורביץ' ואייל בעמ' 4 ו 5 לפרוטוקול ].

לא הוגשה לבית המשפט חוות דעת של גרפולוג שהיה בה, אולי, כדי לבסס או להפריך את עדותו של הנתבע לעניין החתימה.

בעניין זה איני שותף לטרונייתו של ב"כ התובעת על הנתבע (סעיפים 6 - 8, 10 לסיכומי טענות התובעת); אין זה מתפקידו של  הנתבע לייצר ראיות שיש בהן, אולי, כדי לסייע לתובעת, שעה שנטל השכנוע מוטל, כאמור, עליה; ברור שאסור לנתבע, כמו לכל צד אחר, להחביא ראיות; ייתכן, ואם היה נדרש לכך, היה על הנתבע להמציא לתובעת מסמכים קודמים החתומים בידיו על מנת שזו תוכל להגישם לגרפולוג מטעמה לצורך הכנת  חוות דעת, אך כל אלה לא נדרשו ולא הייתה כל חובה על הנתבע להגיש חוות דעת מטעמו או להסכים לחוות דעת מוסכמת.

אכן, התנהגותו של הנתבע, כמו גם של אייל וגורביץ' מעוררת לא מעט שאלות ותמיהות; כך למשל טענתו לפיה לא ראה את הסכם הפשרה עד להגשת התביעה הנוכחית  (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 2, 3; וזאת גם אם אני מקבל את עמדת ב"כ הנתבע כי כוונתו הייתה להסכם הפשרה החתום, לאחר חתימתו, ולא לטיוטה להסכם הפשרה כפי סעיף 13 לסיכומי טענותיו); כך למשל תשובתו של אייל לשאלת בית המשפט  שלא  היה מקובל על הנתבעים כולם שרק שנים יחתמו על ערבות (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 22) שיש בה כדי לסתור את דבריו ההפוכים של הנתבע בעמ' 13 לפרוטוקול שורות 1 עד 3; כך גם העובדה שהנתבע לא התלונן מעולם במשטרה על זיוף חתימתו.

כל אלה שאלות ותמיהות, שהיה בהן כדי לפגום בראיותיו של הנתבע, אילו היה הנטל מוטל עליו; אין בהן כדי להוות ראיה פוזיטיבית שיהיה בה כדי לשכנע את בית המשפט כי החתימה על גבי הסכם הפשרה היא אכן חתימתו, המוכחשת, של הנתבע.

נדמה לי שנקודת שיווי המשקל נעוצה בדרך שעשה הסכם הפשרה במעבר מטיוטה להסכם חתום, ובעניין זה חסרה במסכת הראיות, אולי, חוליה אחת, שהיה בה כדי להטות את הדין לכיוון תוצאת פסק דין זה ולא לכיוונו ההפוך כפי שיובהר להלן.

טיוטת הסכם הפשרה נשלחה על ידי ב"כ התובעת עו"ד דגן אל ב"כ הנתבעים, עו"ד אילוז, ביום 22.12.05 כפי מכתבו של עו"ד דגן, נספח ד' לתצהיר פרנפס (להלן: "מכתב דגן הראשון").

ביום 26.12.05 נשלח על ידי עו"ד דגן מכתב נוסף (נספח ה' לתצהיר פרנפס; להלן: "מכתב דגן השני") ולפיו מועבר הסכם הפשרה החתום בידי התובעת, לידי עו"ד אילוז, כשהוא נושא כבר את חתימת הנתבעים וסלטי שמיר.

מהאמור לעיל עולה לכאורה כי בין מועדי משלוח  שני המכתבים, העביר עו"ד אילוז לעו"ד דגן את הסכם הפשרה כשהוא חתום על ידי סלטי שמיר ועל ידי שלושת הנתבעים כולם.

מעדותו של עו"ד אילוז ניתן היה להסיק כי הוא קבל את טיוטת הסכם הפשרה מעו"ד דגן, עם מכתב דגן הראשון, העבירו לחתימת סלטי שמיר והנתבעים, קבל אותו חתום על ידי כולם, והעבירו לעו"ד דגן.

אילו כך היו פני הדברים נראה היה שמאזן הראיות נוטה לטובת התובעת; כל אחד מהצדדים בתיק רמז לכך שהיו בעלי אינטרסים שונים להוסיף את חתימת הנתבע שלא כדין על הסכם הפשרה; מחד הנתבעים האחרים, שחתימתו מפחיתה מחיוביהם או עושה את הנתבע לשותף להם; מאידך, התובעת שחתימת הנתבע מוסיפה לה חייב וערב.

אם שלח עו"ד אילוז את הסכם הפשרה החתום לעו"ד דגן, חזקה עליו שבדק, כפי שעולה מעדותו, שאכן מולאו התנאים להסכם הפשרה, ולא היה שולח אותו כשהוא חסר חתימת הנתבע; במקרה כזה, ברור היה שלא מי מגורמי התובעת הוסיף חתימה על גבי הסכם הפשרה; אייל וגורביץ' מכחישים שהם זייפו את חתימת הנתבע והתוצאה המסתברת הייתה שהנתבע אכן חתום על הסכם הפשרה בניגוד לדבריו.