פסק-דין בתיק א 3008/01

הקדמה

1.         התובע הינו בנק, המנהל עסקי בנקאות, הגיש כנגד הנתבעים תובענה לתשלום יתרת חובה שנוצרה בחשבון עו"ש על שם הנתבע מס' 1 (להלן: " הנתבע") שמספרו 217934, ואשר נוהל אצל התובע.

2.         סכום החוב הנתבע בהתאם לכתב התביעה המתוקן הינו 57,535 ש"ח נכון למועד הגשת התביעה המקורית, ביום 14/3/01, ובצירוף ריבית והצמדה המקובלים אצל התובע.

3.         הנתבעים האחרים 2 ו - 3, אינם רלוונטים עוד בתובענה, מאחר שהנתבע מס' 2 נמחק מן התובענה על פי בקשת התובע וכנגד הנתבע 3 ניתן פסק דין בהעדר הגנה.

4.         הנתבע טען כנגד התובענה טענות שונות, כמפורט בבקשות שהגיש למתן רשות להתגונן (ראה בקשת רשות להתגונן ראשונה - בש"א 4784/01, ובמסגרת הבקשה המתוקנת לרשות להתגונן - בש"א 11585/01 ובש"א 3907/02).

לבסוף, ניתנה לנתבע רשות להתגונן בטענה אחת, לפיה נכרת בינו לבין התובע הסכם מאוחר להסדרת החוב, אשר הופר לטענתו ע"י התובע. ראה החלטת כב' הרשם גד גדעון (כתוארו דאז) מיום 14/9/03, בבש"א 3907/02.

הפלוגתאות והמוסכמות

5.         הנתבע למעשה אינו כופר בעצם קיומו של החוב הבסיסי לתובע, שנוצר במסגרת חשבון העו"ש הנ"ל, ואינו מתכחש לחובתו לשאת בו (ראה האמור בסעיף 41 לסיכומי הנתבע), אלא שלשיטתו אחר ונתקיים  הסכם להסדרת החוב, לא היה מקום להגשת התביעה.

6.         אם כך, הרי שהפלוגתא המרכזית השנויה במחלוקת הינה השאלה האם אכן נכרת הסכם להסדרת החוב, ואם כן - האם הפר אותו התובע ע"י הגשת התביעה מצידו, או שמא הוא הופר דוקא ע"י הנתבע באופן שהצדיק את הגשת התביעה חרף קיומו של ההסדר.

הראיות והנטלים

7.         אחר והמדובר בטענת "הודאה והדחה" פתח הנתבע בהבאת ראיותיו. ראשון העיד בפניי הנתבע ואחריו העידה הגב' נלי אטינגר, פקידה בסניף הבנק התובע, זאת אחר שעדויותיהם הראשיות ניתנו בתצהירים.

            כל צד סיכם את טענותיו בכתב.

8.         לאור הודאת הנתבע בעצם קיומו של החוב הבסיסי, הרי שעליו הנטל להוכיח, כדי שיעור ההוכחה הדרוש במשפט אזרחי, נסיבות הפוטרות אותו מן החוב או מחלקו (כדוגמת הפרת הסכם וגרימת נזקים), ואם עולה בידיו להוכיח כאמור, שב נטל ההוכחה בטענות אלה אל התובע.

דיון ומסקנות

9.         לאחר ששקלתי את מכלול הראיות שבאו בפניי, לרבות העדויות שנשמעו בפניי, הגעתי למסקנה שיש לקבל גרסת הנתבע כי התקיים בינו לבין התובע הסכם לתשלום חלק מהחוב בתשלומים לשיעורין, וכנגד זאת הסכים התובע לעכב את הליכי הגביה המשפטיים ולהימנע מביצוע שינויים במסגרת האשראי בחשבון.

            להלן אפרט את נימוקי.

10.        קיומו של הסכם כאמור נתמך בראיות שבאו בפניי, ובין השאר ברצף האירועים הכרונולוגי.

ביום 1/2/00 נשלחה אל הנתבע דרישה לסילוק החוב המצטבר בחשבון העו"ש, בסך של 84,197 ש"ח ובתוך 10 ימים, שאם לא כן ייאלץ הבנק לנקוט בפעולות אלה ואחרות לרבות נקיטת הליכים משפטיים לגביית החוב [המכתב צורף לתצהיר הנתבע וסומן "א"].

כפי טענת הנתבע סמוך לאחר מכן נערך אותו הסכם מול פקידת הבנק, וזאת במטרה להביא את החוב לגובה המסגרת המאושרת על ידי הבנק, בסך של 55,000 ש"ח.

לאחר קבלת המכתב החל הנתבע להפקיד סכומי כסף ותכנית חיסכון נפרעת לחשבון, ונכון ליום 1/1/01, כעבור כשנה בלבד, סכום החוב פחת משמעותית לסך של  54,847 ש"ח [לאחר הפחתת סך של 1,474 ש"ח בגין שיק שהופקד ביום 1.1.2001], כפי שעולה מדפי החשבון המצורפים לתצהיר התובע.

ביום 21/2/01, כחודש ומחצה לאחר מכן, נשלחה אל הנתבע דרישה נוספת, טרם הגשת התביעה, בה נתבקש הנתבע לסלק החוב בתוך 7 ימים. סמוך לאחר מכן, ביום 14/3/01 מוגשת התובענה לבית המשפט.

דהיינו, לאחר משלוח ההתראה הראשונה, מיום 1/2/00, וחרף אי תשלום החוב במלואו בתוך הזמן שנקצב לכך בהתראה, לא נקט התובע בכל פעולה כנגד הנתבע והציג מצג כאילו הוא מאפשר לנתבע לפרוע את החוב, לפחות עד לגובה המסגרת המאושרת, וכאמור מבלי שיינקטו הליכים משפטיים.