פסק-דין בתיק א 29983/05

מבוא

1.         זוהי תביעה כספית לפיצויים בגין נזקי גוף, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").

2.         התובע, יליד 3.9.84, נפגע בתאונת דרכים ביום 19.11.93, בהיותו בן 9. התובענה הוגשה בשנת 2005.

3.         הנתבעות מודות בכיסוי הביטוחי ובחבות על פי החוק. המחלוקת נסבה על שיעור הנזק. 

הפגיעה והנכות רפואית

4.         התובע נפגע, כהולך רגל, מפגיעת כלי רכב. בבית החולים אובחן שבר בשתי עצמות בשוק רגל ימין. השברים הועמדו וקובעו בהרדמה כללית. התובע שהה בגבס 3 חודשים ולאחר הורדתו חזר בהדרגה לדריכה ולתפקוד.

5.         התובע נבדק על ידי מומחה בתחום האורתופדי, דר' יניב משה (להלן: "המומחה"), בתאריך 27.8.05. בחוות דעתו מיום 29.1.06 מפרט המומחה את ממצאיו ומסכם כדלקמן: "בבדיקתו נמצאו היקפי שוקיים סימטריים, ממצא המרמז על תפקוד מלא של הגפה, ללא עדות לפגיעה במפרקים שכנים. בבדיקת הגב נמצאה עקמת גבית שמאלית קלה ללא ממצא נוירולוגי מלווה ונמצאה הטיה אגנית קלה... לא ניתן ליחס את העקמת או את ההטיה הקלה באגן לפגיעה בשוק... לא נותרה במר שני גיל נכות אורתופדית צמיתה בשל התאונה נשוא תביעה זו. יש לקבוע נכות זמנית של 100 אחוזים למשך שלושה חודשים ונכות נוספת בשיעור 30 אחוזים למשך שלושה חודשים נוספים".

6.         התובע עותר לפצותו במספר ראשי נזק - כאב וסבל, עזרת הזולת, הפסד שכר של אמו והוצאות שונות. התובע ואמו העידו בפניי.

כאב וסבל

7.     בהתחשב בסבל שעבר התובע, והגם שלא נותרה נכות צמיתה, ראוי לפסוק סכום המתקרב לסכום המקסימלי. אני מעמיד את הפיצוי לתובע בראש נזק זה על סך של 20,000 ש"ח, נכון להיום.

עזרה והוצאות שונות

8.         התובע נעדר 3 חודשים מבית הספר. לאור חוות הדעת הרפואית הנ"ל - ברור שמדובר בהיעדרות מוצדקת וסבירה. הנתבעות "נתפסות" לתעודת השחרור מבית החולים, שם נרשם, בין היתר: "הליכה ללא דריכה בעזרת קביים... רגל מורמת בזמן שכיבה...", ומבקשות ללמוד מכך כי לא הייתה הצדקה להישארות בבית במשך 3 חודשים. ראשית, לא ניתן להבין מהתעודה עד כמה נזקק התובע לשכיבה, וגם אם קם, מסתבר שלא יכול היה לדרוך על הרגל. שנית, הנתבעות לא הפנו שאלות הבהרה למומחה ולא ביקשו לחקרו על קביעתו בנוגע לתקופת הנכות הזמנית, כך שיש לדחות טענה מאוחרת זו.

9.         באותם שלושה חודשים, במשך 5 ימים בשבוע, סעדה את התובע סבתו, שהתגוררה בנפרד. זוהי עזרה שחורגת מעזרה "רגילה" של בני משפחה. אמנם, הסבתא לא עבדה אז בעבודה אחרת והעזרה לא באה על חשבון עיסוק אחר בשכר, אך ראוי, בנסיבות אלה, לפסוק גמול סביר, גם אם לא בשיעור מלא של העסקה בשכר. על דרך האומדן, אני פוסק בגין רכיב זה סך של 7,000 ש"ח.

10.       אמו של התובע טוענת לאבדן ימי עבודה בשל הצורך לשהות עם בנה בבית החולים וללוותו לבדיקות ולטיפולים, בסך הכל 12 ימי עבודה. עדותה של האם בעניין זה הייתה לא ברורה ולא מספקת, וייתכן שהדבר נובע מחלוף הזמן הרב מאז התאונה. היא העידה כי היא זכאית להציג אישור מחלה במקרה של מחלה שלה או מחלת בנה, אך תאונה איננה מחלה, לדבריה, ולכן הודיעה על היעדרות וימי ההיעדרות נוכו משכרה (עמ' 7 לפרוטוקול). ראשית, ה"אבחנה" בין מחלה לתאונה תמוהה. שנית, ניתן היה לפנות ולקבל מהמעסיק את תלושי השכר מהתקופה הרלוונטית ולהוכיח הן את הטענה שנוכה שכר והן את שיעור ההפסד.

11.       התובע נזקק למספר נסיעות מיוחדות באמבולנס בתקופה שסמוכה לתאונה; לא מצאתי סיבה לפקפק בנחיצות ההוצאה, שנבעה ממצבו. כן צורפו מספר קבלות על הוצאות. התובע נלקח גם למספר התייעצויות פרטיות אצל דר' סיגל והדבר הצריך נסיעות מיוחדות ותשלום למומחה. בעניין אחרון זה אין לחייב את הנתבעות; לא הוכח כי לא ניתן היה לקבל טיפול ראוי במסגרת הציבורית. אני מקבל חלקית את הדרישה, ופוסק בראש נזק זה סכום של 3,400 ש"ח, נכון להיום (במעוגל).

12.       עוד דורש התובע החזר בגין שיעורים פרטיים; אמו לא ידעה לומר כמה שילמה ל"נער" שלימד את התובע 3 או 4 פעמים בשבוע, למשך 3 חודשים, אך חישבה את העלות לפי 70 ש"ח לשעה "כפי שנהוג כיום". בעקרון, גם זה נזק מיוחד הטעון הוכחה של ממש; בהעדר ראיה כלשהי בהקשר זה, ספק אם ניתן לפסוק החזר כלשהו. עם זאת, מאחר ואני מקבל את העדות ששיעורים כאלה אכן ניתנו, ועל מנת לא להוציא את התובע בלא כלום בסעיף זה,  אני פוסק החזר של 2,000 ש"ח, נכון להיום.

לסיכום

13.       אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע:

א.      פיצוי בסך 32,400 ש"ח;

ב.      שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ;

ג.       החזר אגרת בית משפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתה.

היה ולא ישולם הסך הנ"ל תוך 30 יום, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.

ניתן היום ב' בשבט, תשס"ז (21 בינואר 2007) בהעדר הצדדים.