פסק-דין בתיק א 29925/06

מבוא

1.         בפניי תביעתה של עיריית חולון ( להלן: "התובעת") לתשלום חוב ארנונה בסך של 361,052 ש"ח בגין נכס הנמצא ברח' הכישור 4 בחולון, המסומן בספרי התובעת כנכס מס' 30209200500 ( להלן: "הנכס").

2.         התובעת טוענת כי הנתבע 1, יעקב צשלר ( להלן: "צשלר") הוא הבעלים והמחזיק של הנכס. עד ליום 31.7.2003 הנכס הוחזק על ידי חברה בשם אריסטושמט בית אופנה בע"מ ( להלן:   "אריסטושמט"), ששכרה אותו מצשלר. אריסטושמט נקלעה להליכי פירוק וביום 31.7.2003 מונה לה מפרק, הוא הנתבע 2, עו"ד מיקו מנחם ( להלן: "המפרק"). ממועד זה ואילך הפך המפרק להיות המחזיק בנכס. התובעת טוענת כי התביעה מתייחסת לחובות ארנונה שלא שולמו מאז מונה המפרק לתפקידו. התובעת מציינת כי ישנה מחלוקת בין המפרק לבין צשלר בשאלה מי מביניהם החזיק בנכס לאחר מינויו של המפרק. התובעת טוענת עוד כי המפרק העביר לה סך של 22,128.50 ש"ח בגין החובות שהצטברו מאז מינויו ועד ליום 3.3.2004, אך החוב שנוצר לאחר יום 3.3.2004 לא סולק, ומכאן התביעה בגין החוב שהצטבר עד ליום 7.9.2005. הלכה למעשה, התביעה מתייחסת לתקופה שראשיתה ביום 4.3.2004 וסיומה ביום 7.9.2005.

3.         צשלר טוען בתצהירו כי לא היה מחזיק של הנכס בתקופה הרלבנטית. לדבריו, הבעלות בנכס היא של מדינת ישראל, ולו עצמו "זכויות משפטיות" בנכס. לטענתו, השאלה מיהו המחזיק בחלקים של הנכס שלא הושכרו לאחרים לובנה בינו לבין התובעת והוסכם כי המחזיק בחלקים אלה היא חברת י. צשלר בע"מ, ולא צשלר באופן אישי. הוא מצביע על מכתבה של התובעת מיום 22.3.2004 בו נרשם כי כל יתרות החוב האישיות שלו הועברו למשלם י. צשלר בע"מ. מאז לא קיבל דרישות תשלום אישיות. בענין המחלוקת נשוא התביעה, הוא מצביע על הסכם פשרה בינו לבין התובעת בגין שנת המס 2002, בעקבות ערר שהגיש, ובו נקבע כי התובעת תשנה את שמו של המחזיק בנכס משמו של צשלר לשמו של המפרק, ובהתאמה ייזקפו חובות הארנונה בנכס על שמו של המפרק. הסכם הפשרה קיבל תוקף של החלטה על ידי ועדת הערר לעניני ארנונה, ולדברי צשלר, זהו מעשה בית דין שהתובעת מנועה מלטעון ההיפך ממנו. כמו כן הוא מפנה למכתב של התובעת מיום 22.3.2004 המאשר את ביצועו של הסכם הפשרה. לדברי צשלר, עם מינויו של המפרק הוא מסר לו את מפתחות הנכס. לאחר מכן, נודע לו שהמפרק מכר חלק מהציוד של אריסטושמט אך לא שילם לו דמי שכירות, ולכן הודיע למפרק על התנגדותו להמשך הוצאה של מטלטלין מתוך הנכס. בשום שלב הוא לא פרץ לנכס ולא החליף את מנעוליו ולא הופרה חזקתו הבלעדית של המפרק.

4.         המפרק טוען בתצהירו כי מעולם לא קיבל לידיו את מפתחות הנכס, בו נמצא ציוד של אריסטושמט. כל אימת שביקש להביא קונים פוטנציאליים לציוד, הוא נדרש לקבל אישור מראש של צשלר, ולתאם זאת עימו. בשלב מסויים מנע צשלר כניסת רוכשים לנכס, ולכן ביום 3.3.2004 נאלץ המפרק לפנות לבית המשפט בבקשה לצו מניעה זמני שיאסור על צשלר להפריע לו במכירת הציוד. ביום 10.3.2004 נעתר בית המשפט לבקשה. בעקבות כך חדל צשלר להפריע למכירה, וזו יצאה אל הפועל. יצויין כי המפרק העביר את התשלום המגיע ממנו עד ליום 3.3.2004, הואיל וזהו היום בו ביקש הוראות מבית המשפט המחוזי על מנת שייאסר על צשלר להפריע למכור את הטובין שהיו בנכס. המפרק הכיר למעשה באחריותו לחוב עד למועד זה, אך טען כי ממועד פנייתו לבית המשפט ואילך, האחריות לחוב רובצת על צשלר.

5.         בנו של המפרק, יוסי מנחם, שסייע בידי המפרק במילוי תפקידו, טוען בתצהירו כי כאשר ניסה למכור ציוד של אריסטושמט שהיה בנכס, הוא נדרש לתאם זאת עם צשלר, שהחזיק במפתחות הנכס. התופעה חזרה על עצמה מאז חודש יולי 2003 ועד חודש פברואר 2004, כאשר ביום 25.2.2004 הוא קבע פגישה בנכס עם קונה מסויים, וצשלר שהגיע באיחור רב, איפשר רק מכירה חלקית של הציוד. לבסוף, ביום 30.3.2004 פונה הנכס לשביעות רצונו של צשלר שקיבל את החזקה לידיו.

דיון

6.         אין למעשה חולק בדבר עצם קיומו ושיעורו של החוב נשוא התביעה. השאלה היחידה הטעונה הכרעה היא זהותו של המחזיק בנכס לאחר יום 3.3.2004: האם היה זה צשלר, כפי שטוענים התובעת והמפרק, או שמא המפרק, כפי שטוען צשלר.

7.         ראשית לכל יש לדחות את טענתו של צשלר כאילו התובעת מנועה מלייחס לו עצמו באופן אישי את החוב נשוא התביעה רק בשל הסכמה שהושגה בענין זה בגדרו של הסכם פשרה המתייחס לשנת המס 2002. ברי כי אין להסכם זה כל משמעות מחייבת לשנות המס שלאחר מכן, וממילא אין הוא משתיק טענות כלשהן של מי מהצדדים, בגין תקופת המס נשוא התביעה, שראשיתה ביום 3.3.2004. הדברים עולים באופן ברור גם מתוך עיון בתאריכים הרלבנטיים. מכתבה של התובעת אליו מפנה צשלר הוא מיום 22.3.2004 (נספח ה' לתצהירו), כך שברור שמכתב זה אינו יכול להתייחס לשינויים בזהות המחזיקים שחלו בתקופה שלאחריו, כפי שארע בעניננו. לא יעלה על הדעת כי התובעת התכוונה להתחייב כי מעתה והלאה, עד קץ כל הדורות, זהותו של המחזיק בנכס היא סטטית- המפרק. ברור שכל הסכמה בדבר זהותו של המחזיק יכולה להתייחס למועד בו הושגה אותה הסכמה, ולא למועד עתידי, כאשר מבחינה פיזית, חל שינוי בשטח והמחזיקים מתחלפים. מכאן שההסכמה אליה הגיע התובעת עם צשלר בדבר זהות המחזיק בנכס התייחסה אך ורק לשנת המס 2002, היא השנה שבקשר אליה הגיש צשלר ערר, שהביא לבסוף לכריתתו של הסכם הפשרה.

8.         לדברי צשלר,  מי שמחזיק בנכס עד היום הוא המפרק. החזקה של המפרק באה לביטוי בכך שמפתחות הנכס לא הוחזרו לידיו של צשלר ולא נערך פרוטוקול מסירה. לדבריו, אין הוא יודע האם המפרק עדיין נמצא בנכס אבל הוא חושב שנותר שם ציוד. צשלר הוסיף וטען כי אין לו מפתח של הנכס, הואיל והמפתח נלקח על ידי המפרק ולא הוחזר לו (ע' 14 לפרוטוקול).

            עדותו של צשלר אינה אמינה ואינה הגיונית. אין זה מתקבל כלל על הדעת שצשלר, שהוא בעל זכויות החכירה בנכס, אינו מקבל דמי שכירות מהמפרק, וגם יודע כי המפרק מבחינתו פינה את הנכס עוד בחודש מרץ 2004, וחרף זאת הוא מאמין באמת ובתמים כי המפרק עודנו מחזיק בנכס. ברי כי צשלר יודע היטב שהמפרק פינה את הנכס כבר בחודש מרץ 2004, בעקבות הבקשה למתן הוראות שהגיש נגד צשלר, אך הוא מעדיף לטמון ראשו בחול ולהתעלם מן העובדות כהוייתן, רק כדי להתחמק מן החובה לשלם את הארנונה החלה על הנכס. חזקה על צשלר שאם אכן היה נותר ציוד כלשהו בנכס, הוא היה מתעד את הדבר ומציגו בפני בית המשפט, כדי להוכיח שהנכס טרם פונה על ידי המפרק.

9.         יתר על כן, חזקה על צשלר שלו סבר כי המפרק עודנו מחזיק בנכס, היה מגיש תביעה כספית נגד המפרק לתשלום חוב השכירות בגין השנים שחלפו מאז שנת 2004 ועד היום, דבר שלא נעשה על ידו (ראה הודאתו בע' 14 לפרוטוקול). צשלר אפילו לא שלח מכתב דרישה למפרק בגין חוב דמי שכירות עבור התקופה שלאחר חודש מרץ 2004. המנעותו של צשלר מהגשת תביעה נגד המפרק לתשלום דמי שכירות, היא ראיה מובהקת לכך שצשלר עצמו יודע היטב כי הנכס פונה על ידי המפרק זה מכבר, וממילא אין כל בסיס לתבוע מן המפרק דמי שכירות.

10.        הטענה כאילו החזקה לא הוחזרה לצשלר רק משום שהמפתחות לא נמסרו לו ולא נערך פרוטוקול מסירה, היא טענה אבסורדית שאינה יכולה להתקבל. הגם שעריכת פרוטוקול מסירה היא דבר ראוי ורצוי, לא זה מה שקובע האם החזקה בנכס הוחזרה אם לאו. הוא הדין בהחזרה או אי החזרה של מפתחות הנכס, מה גם שברור לחלוטין כי המפתחות מעולם לא היו ברשותו של המפרק, כך שלא יכול היה ממילא להחזירם לצשלר. מי כמו צשלר יודע עובדה זו, בשים לב לכך שכל אימת שהמפרק ביקש להכנס לנכס, הוא נדרש לתאם זאת עם צשלר, על מנת שזה האחרון יביא עימו את המפתחות.

11.        טענתו של צשלר לפיה המפתחות של הנכס אינם ברשותו, נסתרה עד מהרה בהודאתו של צשלר עצמו, לפיה היה ברשותו מפתח לשעת חרום, ולכן " אם יצלצל [המפרק- ח.ב.] באותו יום ויגיד שהוא מגיע יקבל את המפתח". (ע' 14 לפרוטוקול).

            צשלר גם אישר בעדותו שהמפרק ביקש ממנו מפתח כדי להכנס: " ולאחר דין ודברים וכל מיני מו"מ הוא קיבל מפתח והורשה להכנס." (ע' 14 לפרוטוקול). לטענתו, בפעם האחרונה שהמפתח נלקח על ידי המפרק, הוא לא הוחזר (ע' 20 לפרוטוקול). גם אם הייתי מאמין לצשלר כי המפתח לא הוחזר לו, וייאמר מייד כי אינני מאמין בכך, ברור שאין בכך כדי להפוך את המפרק למחזיק של הנכס, וצשלר יכול היה פשוט להחליף את המנעול לאחר שהמפרק פינה את הנכס. למותר לציין כי מי ששומר בצורה כה קפדנית על מפתחות הנכס ועומד על כך שיוחזרו לידיו בתום כל ביקור בנכס, כמו צשלר, לא ישלים עם אי השבת המפתח, אלא יעשה מעשה, כגון, יפנה בדרישה אל המפרק או שיחליף את המנעול.

12.        צשלר נשאל האם הנכס הוצע להשכרה על ידו ולטענתו הוא אומר למתווכים העוברים באזור כי הנכס עודנו מוחזק (ע' 16 לפרוטוקול). גרסה זו אבסורדית על פניה, משום שאין כל הגיון להמנע מהשכרת נכס בנימוק שהוא תפוס, כאשר מדובר למעשה בפיקציה משפטית המושתתת כל כולה על כך שלא נערך פרוטוקול מסירה ועל הטענה שהמפרק  לא החזיר לצשלר את מפתחות הנכס. מן הסתם, הנכס לא הושכר משום שלא ניתן להשכירו, ולא משום שצשלר מאמין באמת ובתמים שעודנו תפוס בידי המפרק.

13.        מעדותו של צשלר עולה גם כי הכניסה לנכס חסומה, שכן הוא עצמו דאג להניח בכניסה הראשית לבנין, ממנה מגיעים אל הנכס עצמו, שתי חביות ברזל מלאות בטון (ע' 23 לפרוטוקול). ברור איפוא כי צשלר יודע שלא תיתכן חזקה כלשהי של המפרק בנכס, כאשר הכניסה והיציאה ממנו חסומות. העובדה שנחסמה רק הכניסה הראשית לבנין, ולא הכניסה הפנימית מתוך הבנין אל הנכס, אינה רלבנטית, שכן מי שמונע כניסה לבנין בו מצוי הנכס, ממילא מונע גם את הכניסה לנכס עצמו.

14.        הנסיון של צשלר לייחס את זכויות החכירה בנכס לחברת י. צשלר בע"מ, שהיא חברה משפחתית בבעלותו ובבעלות אשתו (ע' 16- 17 לפרוטוקול), הוא נסיון סרק. בחקירתו של צשלר הוא הודה כי "זכויותיו המשפטיות" בנכס הן זכויות חכירה מהמינהל (ע' 12 לפרוטוקול). משמע, צשלר עצמו, ולא חברת י. צשלר בע"מ, הוא החוכר של הנכס. לא עלה בידיו של צשלר להציג הסכם כלשהו בינו לבין י. צשלר בע"מ, כדי להוכיח את טענתו לפיה חברת י. צשלר בע"מ הפכה בשלב מסויים להיות החוכרת של הנכס, במקומו.

            יתר על כן, צשלר טען בתצהיר שהגיש בתגובה לבקשה למתן הוראות שהגיש נגדו המפרק, כי הוא עצמו השכיר את הנכס לאריסטושמט, וכי מדובר בנכס הנמצא בבעלותו (ס' 1 לתצהירו). הטענה בדבר בעלותו בנכס חזרה גם בס' 5 לאותו תצהיר. הוא אף אישר בחקירתו את אמיתות האמור בס' 1 לאותו תצהיר (ע' 24 לפרוטוקול). ברור כי זכויות החכירה של צשלר הן מעל לשלוש שנים (הנכס הושכר על ידו לאריסטושמט כבר בשנת 1994), ולכן הוא נחשב "בעל" של הנכס לצורך הטלת ארנונה לפי ס' 1 וס' 326 לפקודת העיריות. בנוסף, הוא זה שזכאי לדמי שכירות בגין הנכס, וגם מטעם זה הוא "בעל" הנכס כמשמעו בפקודה.