פסק-דין בתיק א 29796/04

התובע (להלן: "התובע" ו/או "אופיר"), יליד 1971, עותר לפצותו בגין נזקי גוף שארעו לו, לטענתו, באירוע מיום 5.4.1997, עת הותקף על פי הנטען על ידי הנתבע 1 (להלן: "נתבע 1" ו/או "צדוק") והנתבע 2 (להלן: "נתבע 2" ו/או "ניסים"), שכניו לאותה עת. התביעה היא בהתאם לפקודת הנזיקין, בגין עוולת התקיפה, הפרת חובות חקוקות בחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), ולחילופין בעוולת הרשלנות. בין היתר מבסס התובע תביעתו על סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש] בהיות האירוע נשוא התובענה התשתית לכתב אישום שהוגש כנגד הנתבעים, ובמסגרתו הודו בעבירה של תגרה במקום ציבורי בהתאם לסעיף 191 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חנ"ש").

הנתבעים, צדוק וניסים, הכחישו תקיפת התובע וגרימת הנזק הנטען.

בכתב הגנתו טען הנתבע 1 כי המדובר בניסיון-נקם של התובע כנגדו, בגין אירוע שקדם לאירוע נשוא התובענה; כי התובע קילל אותו בתגובה לבקשתו להפסיק שטיפת הרכב בצינור, ולאחר שביקש שוב "התובע התנפל עליו" (סעיפים 7 ו- 8 לכתב ההגנה), וגרם לחבלה בראשו. באחרית, עתר הנתבע 1 לדחיית התביעה ולחיוב התובע בהוצאות.

בכתב הגנתו טען הנתבע 2 כי ירד לחצר הבניין בשל צעקות ששמע, ראה את התובע תוקף את הנתבע 1 והפריד ביניהם. משביקש להרחיק את התובע מהנתבע 1, תקף התובע את הנתבע 2, והנתבע 2  דחף אותו על מנת להגן על עצמו מפני שימוש בכח שלא כדין מצד התובע. הנתבע 2מכחיש גרימת נזק לתובע וטוען כי באם נגרם הרי הוא תוצאת התנהגותו / רשלנותו / הפרת חובות חקוקות מצד התובע כלפי הנתבעים. באחרית עתר הנתבע 2 לדחיית התביעה ולחיוב התובע בהוצאות.

בהיבט הרפואי, הגישו הצדדים חוות דעת בתחום הא.א.ג.: ד"ר אנגלנדר מטעם התובע וד"ר בן-טובים מטעם הנתבעים. כמו כן מונה מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר איתן יניב, אשר העריך כי לתובע 5% נכות בגין פגיעה קלה בעצב התחושתי בלחי, לפי סעיף 29(5)I לתקנות המל"ל, מותאם וחלקי. המומחה העריך כי לא נותרה נכות בקשר עם אפו של התובע.

ב"כ הצדדים ויתרו על חקירת המומחים, וחוות הדעת הוגשו ללא חקירה (פרוטוקול 28.2.07).

מטעם התובע העידו התובע בעצמו ואימו הגב' רחל צוויג. כן הוגשו מסמכים.

מטעם הנתבע 1 העידו הנתבע 1 בעצמו, יעל רבי (שכנה), ורות אלעזר (שכנה). כן הוגשו מסמכים.

מטעם הנתבע 2 העידו הנתבע 2 בעצמו, אברהם רבי (שכן), ומשה מכתבי. כן הוגשו מסמכים.

המסכת העובדתית:

תחילת מסכת האירועים אינה שנויה במחלוקת והיא נלמדת מעדות התובע, הנתבע 1, אימו של התובע ועדים נוספים לאירוע. ומעשה שהיה כך היה.

הצדדים הינם שכנים, אשר התגוררו בבניין המשותף ברחוב שלום אש 14 בתל אביב. עובר לאירוע נשוא התובענה היו בין הצדדים חילוקי דעות וויכוחים, בין היתר בנושאים של חלוקת החניות בבניין, בזבוז כספי הועד (לגרסת אימו של התובע בעמ' 9 לפרוטוקול), ובגין רעש מדירה כזו או אחרת (לגרסת התובע בעמ' 6 לפרוטוקול המוקלט ו- 17 לפרוטוקול הידני, בגינו הטיח אגרופיו בקיר "ואגב כך נפצעתי במרפק", פציעה אשר אף הצריכה ניתוח). יוער, כי בשל אירועי העבר אף הוגשו תלונות במשטרה כנגד התובע על ידי משפחת רבי שהתגוררה בבניין, ולהפך (עדות התובע בעמ' 9 ו- 10 לפרוטוקול המוקלט).

ביום האירוע הנטען, ה- 5.4.1997, ירד התובע בשעות הערב לחצר הבניין על מנת לשטוף את רכבו. התובע העמיד את רכבו בקרבה אל חדר האשפה של הבניין (סעיף 3 לתצהיר התובע) ובאופן שחוסם את רכב הנתבע 1 ( "המכונית שלו עומדת בצמוד לאוטו שלי, לחניה שלי, בצורה כזאת שחצי מהרכב שלו חוסם את האוטו שלי..." עדות צדוק בעמ' 98 לפרוטוקול וכעדות התובע: "האוטו שלי היה בגדול מאחורי האוטו של צדוק קצת באלכסון כדי שהצינור יגיע, כדי שאני אוכל לשטוף עם הצינור בכל מקום." (עמ' 22 לפרוטוקול המוקלט).

התובע השתמש בצינור לשטיפת רכבו בניגוד להחלטת ועד הבית לפיה אין להשתמש בצינור לצורך שטיפה בכדי לחסוך במים. הנתבע 1, אשר שימש באותה תקופה כחבר בוועד הבית ואשר ירד מביתו על מנת לנסוע, פנה לתובע וביקש ממנו להזיז את רכבו ולהימנע משטיפת הרכב בצינור שכן הדבר הינו בניגוד להחלטת הועד (סעיפים 5 ו- 6 לתצהיר צדוק, כעדות התובע בעמ' 21 לפרוטוקול וכעולה מעדות התובע במשטרה ת/3 ומעדות צדוק במשטרה ת/2).

התובע השיב לו דברים ( "הנתבע 1 ... טען כי אסור לי לרחוץ את הרכב באמצעות צינור. השבתי לו כי מותר ..." סעיף 4 לתצהיר התובע), התפתח ויכוח, והתובע החל מקלל את הנתבע 1 (כעדות התובע: "אמרתי לו יא כלב אני לא מפחד." בעמ' 24 לפרוטוקול המוקלט, וכדברי צדוק: "היה שלב של איומים מצידו של קללות, של ניבול פה, איום בידיים..." עמ' 99 לפרוטוקול וכעדות התובע: "לא היה ויכוח שקט בכלל" בעמ' 22 לפרוטוקול המוקלט).

בשלב זה החלו צעקות וגידופים, ואף חילופי דחיפות, אשר התפתחו לכדי תגרה הדדית בין התובע והנתבע 1 (ר' גם הודעת אימו של התובע במשטרה - ת/3, ובניגוד לגרסת התובע לפיה הנתבע 1 "רץ אלי והתנפל עלי" בעמ' 19 לפרוטוקול המוקלט).

אימו של התובע, אשר שמעה את הצעקות ואף זיהתה את קולו של בנה, ניגשה לחלון חדר השינה, ומשם, מחלונה שבקומה החמישית, הבחינה בתגרה בין צדוק ובנה, שאף לגרסתה היתה הדדית: "קודם שמעתי צעקות ... שמעתי את אופיר וצדוק צועקים ... טיפסתי לחלון דרומי מזרחי וראיתי אותם רבים וצועקים אחד על השני." (עמ' 8 לפרוטוקול). גם היא הרימה קולה בצעקות, מה שהוסיף להמולה והביא ליציאת שכנים אל החלונות ולירידת אנשים נוספים אל החצר ( "אני עמדתי וצרחתי... לשמע הצעקות התאספו אנשים..." עמ' 13 לפרוטוקול).

אל זירת האירוע ירדו השכנים וביניהם ניסים, הנתבע 2.

כאן מתפצלות הגרסאות: