פסק-דין בתיק א 29774/06

1.       התובעת ילידת 20.3.78, נפגעה בתאונת דרכים ביום 3.10.04.

          אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

          המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה, מכוח סמכותי לפי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל. 

2.       הפגיעה

          א.      התובעת נפגעה בקדמת החזה ובבטנה בעת שהיתה בשבוע ה- 28 להריונה ועל כן אושפזה להשגחה במחלקת הריון בסיכון.

                   בבית החולים לא נמצאו סימני חבלה ולמעט: "מעט רגישות מקומית בחזה", לא נמצא כל ממצא פתולוגי. התובעת שוחררה עם המלצות למנוחה במשך 3 ימים, בקורת רופא מטפל ומעקב הריוני.

ב.            התובעת המציאה תעודות אי כושר מיום 3.10.04 עד 24.10.04, אומנם, בשל הריון בסיכון גבוה, אך גם בשל חבלה.

          ג.      ד"ר דוד אשר נתמנה כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורתופדיה היה בדיעה כי: "בבדיקה גופנית נמצאו טווחי תנועה תקינים של עמ"ש הצווארי והמתני ולא נמצאו חסרים נוירולוגיים בארבעת הגפיים. בבדיקה קלינית, נמצאה לורדוזיס מותנית תקינה ולא נמצא ספזם פרה-וורטברלי. צילומי עמ"ש מתני נמצאו תקינים למעט יישור לורדוזיס מתנית.

                  מעיון בחומר הרפואי שעמד לרשותי עולה, כי כשנה קודם לתאונה הנדונה, סבלה גב' בן יעקב מכאב גב תחתון אשר אף קרן לרגל שמאל. מדובר בתלונה בודדת שלא חייבה בירור נוסף.

                  לסיכום, לאור ממצאי הבדיקה הקלינית, ממצאים רדיולוגיים ובהתאם לקובץ תקנות המל"ל לקביעת נכות, אין לדעתי גב' בן יעקב סובלת כיום מנכות צמיתה שמקורה בתאונת הדרכים בה נפגעה בתאריך 3.10.04".

          ד.      בתשובת הבהרה לב"כ התובעת, היה ד"ר דוד בדיעה, כי: "גב' בן יעקב היתה בחופשת מחלה ממועד התאונה ועד 24.10.04 ויש להכיר בתקופה זו כבאי כושר מלא. גב' בן יעקב מוסרת כי בתום תקופה זו, חזרה לעבודתה, אם כי באופן חלקי, לפיכך, יש לדעתי מקום להכיר בנכות זמנית נוספת בת 30% מתום מועד חופשת המחלה (25.10.04) ועד מועד הלידה (נתון שאינו בידי) .

                   אין בחומר הרפואי מאפיינים לקיומה של נכות מעבר לתקופה זו" .

          ה.      ב"כ הנתבעות הכבירה מילים על עברה הרפואי של התובעת והקשר בין נכותה הזמנית להריון, להבדיל, מפגיעתה בתאונה הנדונה, אך משלא מצאה לנכון לשלוח שאלות הבהרה למומחה והאחרון אף לא נחקר על חוות דעתו, נותרה זו בלתי מעורערת.

3.       נזקים

          א.      כאב וסבל

                  1)        "מבחינה משפטית צודק המערער בטענתו, שביהמ"ש היה מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל, אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנה זו.

                             סעיף 2 (ב) קובע את מקסימום הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של הענין הנדון לפניו (ע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פ"ד מ"ה (3) 133, 135).

                             תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום"  (ע"א 284/88  גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' , פ"ד מ"ו (4) 837, 842).

                  2)        בענייננו, כשהתובעת אושפזה אומנם להשגחה במשך 3 ימים אך לא נגרם לה שבר, היא לא נזקקה לטפולים חודרניים והיתה באי כושר 3 שבועות בלבד, אין הצדקה למכסימום הפיצוי עפ"י תקנה 2 ב' לתקנות  הפלת"ד (חישוב נזק שאינו נזק ממון) תשל"ו - 1976 ונראה לי לנכון להעריך הפיצוי  בסך
-.7,200 ש"ח.