פסק-דין בתיק א 29539/04

1.         לפני תביעה של מבוטח כנגד חברת ביטוח בדרישה להכרה במקרה ביטוחי בו, לפי הטענה, נגנב רכבו של התובע ונמצא כשהוא ניזוק.

2.         התובע התקשר עם הנתבעת לצורך ביטוח רכב מסוג סוזוקי (להלן - " הרכב") לתקופה שמיום 1.3.03 ועד ליום 29.2.04.

אין מחלוקת כי התובע רשום במשרד הרישוי כבעליו של הרכב. כמו כן, אין מחלוקת כי בפוליסת הביטוח צוינו שני מבוטחים: התובע עצמו וגב' מאיה קרבצ'ינסקי (להלן - " מאיה").

בנוסף, מוסכם כי לפי פוליסת הביטוח, הנהג היחיד הרשאי לנהוג ברכב הוא מאיה ולא התובע.

3.         התובע טוען כי ביום 3.11.03 נגנב הרכב ונמצא כעבור מספר ימים על ידי המשטרה במצב לא תקין "לאור הנזק שמקורו אינו ידוע לתובע".

לפי חוות דעת שמאי, הרכב ניזוק כדי אובדן כללי והושבת. ערכו של הרכב לפי חוות דעת השמאי עומד על סך של 53,000 ש"ח. הנתבעת העבירה לתובע את שווי שרידי הרכב בלבד, סך של 3,000 ש"ח.

התובע דורש כי חברת הביטוח תעביר לו את ההפרש בין הסכום שהועבר לבין שווי הרכב (היינו, סך של 50,000 ש"ח) וכן תישא בהוצאותיו ובשכר טרחת בא כוחו.

4.         טענות הנתבעת בתמצית הינן כדלקמן:

 א.        לא קרה מקרה ביטוח. הרכב נלקח ברשות ממאיה על ידי חבר שלה, עובד זר, וניזוק בתאונה תוך שאותו עובד זר עושה בו שימוש. תאונה כזו אינה מכוסה בפוליסה, ומשכך הועלתה גרסת הגניבה.

ב.         התובע אינו הבעלים האמיתי של הרכב למרות שהוא מבוטח בפוליסה. הבעלים האמיתי הוא מאיה והרכב רשום על שמו של התובע מטעמים שבין מאיה לבין המוסד לביטוח לאומי. התובע זכאי לנזקו בלבד לפי סעיף 55 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 ולא נגרם לו למעשה כל נזק.

5.         התובע העיד לעצמו. מטעם הנתבעת העיד מר רם רבדל, חוקר (להלן - " החוקר").

דיון

6.         אין מחלוקת בין הצדדים כי הרכב ניזוק בתאונה. למעשה, הצדדים גם מסכימים כי בעת התאונה, מי שנהג ברכב לא היה אדם המורשה לנהוג בו. כאמור, מאיה היא היחידה אשר היתה רשאית לנהוג ברכב ולא נטען כי היא זו שנהגה בו. התובע עצמו היה בחו"ל. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה, מדוע היה הרכב בעת התאונה בידיו של מי שאינו מורשה לנהוג בו. התובע טוען כי הרכב נגנב והנתבעת חולקת על טענה זו.

7.         מן האמור עולה כי במקרה שלפני מתכחשת חברת הביטוח לקרות מקרה ביטוחי וגורסת כי לא התרחשה גניבה אשר באה בגדרו של הכיסוי הביטוחי.

התובע טען בסיכומיו כי הנתבעת לא התכחשה כלל לקרות מקרה הביטוח (סע' 57 לסיכומים). הטענה אינה ברורה. טענת הנתבעת כי הרכב לא נגנב אלא ניזוק בתאונה עת עשה בו שימוש חבר של מאיה, מופיעה עוד בכתב ההגנה (סע' 11-13) וחזרה כחוט השני. הנתבעת אכן לא הכחישה כי הרכב ניזוק בתאונה, אך לא לענין זה נדרשו הצדדים.

8.         לפי ההלכה הפסוקה, במקרים כאלה, בהם חברת הביטוח טוענת כי לא ארעה גניבה המכוסה על ידי הפוליסה, חל על התובע נטל השכנוע בדבר התרחשותו של מקרה הביטוח. לאחר שמורם נטל כאמור, עובר הנטל אל חברת הביטוח לשכנע כי למרות התקיימות הארוע, אין מקום לפסוק לחובתה. על סדר דברים זה לא היתה למעשה מחלוקת (סע' 13 לסיכומי התובע). יצויין כי אין טענה כי התובע היה מעורב בנטילת הרכב (על ידי מי שאינו מורשה לנהוג בו).

9.         התובע טוען כי לא היה בגבולות הארץ בעת שהרכב נגנב, כי העביר את הרכב להשגחתה של מאיה וכי הגניבה ארעה בפרק הזמן שבו היה הרכב ברשותה.

למעשה, הנתבעת מסכימה כי הרכב היה ברשותה ובחזקתה של מאיה. הנתבעת טוענת הרי, ועל כך עמדנו לעיל, כי מאיה היא הבעלים האמיתי של הרכב והיא העבירה את הרכב לידיד שעשה בו שימוש עת ניזוק. לטעמה של הנתבעת, גרסת הגניבה נוצרה יש מאין משום שאין כיסוי ביטוחי לנזק תאונתי שהתרחש כאשר ברכב נהג ברשות אדם שאינו מורשה לנהוג בו.

10.       התובע עצמו לא יכול היה לתת עדות ישירה לגבי נטילתו של הרכב. כאמור, הוא עצמו לא היה בארץ אותה עת. התובע אישר מפורשות בחקירתו הנגדית כי אינו יודע באופן אישי באיזה נסיבות הרכב נלקח ממאיה (עמ' 6 ש' 2-3 לפרוטוקול) וכי מאיה היחידה שיכולה לדעת (עמ' 7 ש' 26-27).