פסק-דין בתיק א 2948/99

תמצית העובדות וטענות הצדדים

דן הלוי ז"ל, יליד 5.10.1998 (להלן: " המנוח") הלך לעולמו בתאונת דרכים ביום 21.6.1998  בשעה שרכב על אופנועו בכביש בית דגן- נווה מונוסון.

התובעת 1, ילידת 29.4.1963, הינה אלמנתו של המנוח (להלן: " סיגל" ו/או " האלמנה"). התובע 2, יליד 10.2.1993, הינו בנו הבכור של המנוח (להלן: " בר") והתובע 3, יליד 19.9.1998, הינו בנו הקטן של המנוח (להלן: " רז"). התובע 4 הינו העזבון.

החל משנת 2000 מתגוררת סיגל עם חבר, בן זוג, בכפר האומנים עין-הוד (להלן: " ערן בכר").

• הנתבעות טוענות, כי העיזבון אינו אישיות משפטית מוכרת. ברם, לאור ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ פ"ד נח(4) 486 (להלן: " הלכת אטינגר" ו/או " עניין אטינגר") יש בידי היורשים לתבוע בגין אובדן השתכרות המנוח ב"שנים האבודות". עילה זו בעיקרה הינה תביעת העיזבון. התובעים 1-3 הינם יורשיו החוקיים של המנוח ( נספח ט' ל- ת/11-תצהיר משלים של סיגל וייס-הלוי). אינני מוצא כל מניעה, כי התובעים 1-3 יתבעו גם בכובעם כיורשי המנוח על פי ההלכה שהותוותה בעניין אטינגר.

הנתבעת 1, אבנר- איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ והנתבעת 2 מנורה חברה לביטוח בע"מ, (להלן ביחד: " הנתבעות") הינן המבטחות בתקופה הרלוונטית של השימוש באופנוע מספר רישוי 01-910-33 אשר היה מבוטח בפוליסה מס' 9874-000048-35-13 ( נספח ג' לכתב התביעה).

הנתבעות לא מכחישות את חבותן והמחלוקת בין הצדדים מתמצית בשאלת הפיצוי.

יש לציין, כי לאחר הגשת הסיכומים ניתן פסק הדין בעניין אטינגר. התובעים ביקשו לתקן את כתב תביעתם וביום 22.3.2006 נעתר בית המשפט לבקשה.

בעקבות תיקון כתב התביעה נערך ביום 11.9.2006 דיון הוכחות לצורך השלמת טיעוני הצדדים והוגשו סיכומים נוספים לאחר מכן, תוך שבית המשפט קובע, כי יתעלם מהסיכומים שהוגשו קודם לכן.

התובעים עותרים לפיצויים הן כמי שהיו תלויים במנוח והן כיורשיו של עיזבון המנוח.  כתלויים במנוח הם תובעים בגין ראשי הנזק הבאים: הפסדי תמיכה לעבר ולעתיד, הפסדי הון בגין אובדן הכנסות מפרויקט יזמות, אובדן הטבות סוציאליות, אובדן שירותי בעל ואב לעבר ולעתיד, הקטנת הכנסות משק הבית מחמת הקטנת משרת האלמנה, עזרה וסיוע במשק הבית, נזק נפשי, הוצאות קבורה. כיורשי העיזבון הם תובעים בגין ראשי הנזק של הפסדי השתכרות "בשנים האבודות", אובדן שירותי בעל ואב, כאב וסבל, והוצאות קבורה.ב

אין מחלוקת, כי התובעים אינם זכאים לכפל פיצוי ואולם קיימת מחלוקת בדבר אופן החישוב ורכיבי הנזק שהתובעים זכאים לפיצוי בגינם.

דיון

תביעת התלויים

1.  הפסד תמיכת המנוח בתלויים לעבר ולעתיד

התובעים טוענים, כי בטרם מותו עבד המנוח בשלושה מקומות שונים. כמדריך טיסה בצבא במעמד של אזרח עובד צה"ל, כמדריך טיסה פרטי בחברת נשר וכן החל בפרויקט יזמות ביפו.

בעניין פרויקט היזמות אדון בהמשך.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי הכנסתו החודשית של המנוח בטרם מותו עלתה על שילוש השכר הממוצע במשק ( עמ' 1 לסיכומי הנתבעות, עמ' 2 לסיכומי התובעים).

סעיף 4(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה- 1975 (להלן: " חוק הפלת"ד"), קובע:

(1) בחישוב הפיצויים בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק (להלן - הכנסה מרבית); היה שיעור אבדן השתכרותו ואבדן כושר השתכרותו של הנפגע פחות ממאה אחוזים, תופחת גם ההכנסה המרבית שתובא בחשבון בחישוב הפיצויים, בשיעור שבו פחת ממאה אחוזים; לענין פסקה זו, "השכר הממוצע במשק" - השכר הממוצע במשק לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או השכר הממוצע כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968, כפי שהם ערב קביעת הפיצוי, הכל לפי הגבוה יותר;

(2) היו הפיצויים האמורים פטורים ממס הכנסה יחושבו הפסדי הנפגע לענין פיצויים אלה לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה החל עליה בעת קביעתם, ובלבד שההפחתה בשל ניכוי המס כאמור לא תעלה על 25 אחוזים מן ההכנסה שלפיה יחושבו פיצויים אלה;

לשון הסעיף הינה ברורה וקובעת, כי הפיצוי המכסימלי בגין הפסד השתכרות ו/או אובדן כושר השתכרות לא יעלה על שילוש השכר הממוצע במשק בניכוי 25% מס.