פסק-דין בתיק א 29284/05

רקע

מונחת בפני תביעה כספית בסך ­­­­­­­­­­ 31,722 ש"ח.

מודה אין בע"מ  (להלן: "התובעת"), הינה חברה בע"מ העוסקת ביצור ושיווק אופנה. הנתבעות  מרי-לי לבני נשים (1988) בע"מ  (להלן: "הנתבעת 1"), מרילי לבני נשים ואופנה בע"מ (להלן: " הנתבעת 2") הינן חברות פרטיות אשר לגישת התובעת פעלו באותה חנות בקריון שבקרית ביאליק.

יפה שיטרית (להלן: "נתבעת 3"), הינה בעלים ובעלת מניות יחידה בנתבעת 1. מרילי שיטרית הינה בעלים ובעלת מניות יחידה בנתבעת 2.

לתובעת נמסרו שקים חתומים בידי הנתבעות 3,4 וזאת בעבור סחורה אשר רכשו מעת התובעת. לאור העובדה כי שקים המשוכים על ידי הנתבעת 1 חוללו באי פירעון, מסרה הנתבעת 3 שקים חלופיים המשוכים על הנתבעת ., איציק חן (להלן: " מנהל הנתבעת") הסתמך על הבטחותיה של הנתבעת 3 אשר שימשה כבעלים ומנהלת בפועל של הנתבעות 1-2.

הנתבעת 3 התחייבה לפרוע את החוב באופן אישי וזאת לאור דרישת סוכן התובעת להסדרת החוב ואכן , ביום 06/04/03 הגיעה הנתבעת 3 למשרדי התובעת ושילמה סך במזומן של 1,500 ש"ח וכן התחייבה להסדיר את היתרה באופן אישי.

התובעת טוענת כי הנתבעת 3 עשתה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת ולאחר שהנתבעת 1 קיבלה את הסחורה ונקלעה לקשיים, פתחה הנתבעת חברה חדשה על שמה של בתה (הנתבעת 4). התובעת טוענת כי נעשה עירוב נכסים בין החברות שכן התשלום נעשה בכל פעם בשיק של חברה אחרת ללא קשר לחברה המזמינה.

 לאחר שכל ניסיונות התובעת לגבות את החוב האמור העלו חרס, לא נותרה בידיה כל ברירה אלא להגיש תביעה זו כאשר סכום החוב צמוד ומשוערך ליום הגשתה.

הנתבעות הכחישו את טענות התובעת מכל וכל. לשיטתן, החניות אשר מוקמו בקריון הינן שתי חניות נפרדות בניגוד לטענת התובעת כי המדובר באותה חנות.

הנתבעות טוענות כי הנתבעת 1 אשר הוקמה על ידי הנתבעת 3 ביום 23/12/88 הייתה בעלת מוניטין רב והקפידה לשלם את חובותיה לספקים. עם זאת בדצמבר 2002 חדלה הנתבעת 1 מלפעול וזאת לאור קשיים כלכליים ובשל המחאות אשר נמסרו לספקים ולא כובדו.  בשנת 1999 הוגבל חשבונה ללא כל התראה מוקדמת ומבלי שחרגה ממסגרת האשראי.

 לטענתה, רמזו לה עובדי הבנק כי במידה ותקים חברה נוספת יהיה ניתן למצוא פיתרון יצירתי לבעיות הנזילות. משכך הקימה הנתבעת חברה נוספת בשם מרילי 99 אך גם זו נקלעה לקשיים וחשבונה הוגבל ביום 08.11.01.

לאחר שהתברר לנתבעת 3 כי שקים של  1- 2  חוללו פנתה למנהל התובעת ושילמה באופן אישי סך של 1,500 ש"ח על חשבון חובן של נתבעות 1-2.  במעמד הפגישה ביקשה הנתבעת 3 להשיב לידי התובעת סחורה בשווי 3,000 ש"ח וזאת על מנת להקטין את חובה, אולם סורבה. הנתבעת 3 ביקשה כי ההחזר החודשי יוקטן לסך של 2,500 ש"ח עד לפירעון מלוא החוב אולם בקשתה זו אף היא סורבה ומשכך העדיפה לשלם את החובות ליתר הספקים.

הנתבעת 3 טוענת כי לא קיימת עילה להרמת מסך כנגדה וכנגד הנתבעת 4 וזאת לאור העובדה כי פעלו בתום לב, וכי לא הוכחה כל כוונת מרמה במעשיהן.

תביעה זו הוגשה בהליך של 'סדר דין מהיר'. משכך, פסק הדין יהיה מנומק בתמציתיות כפי שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.

דיון

לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות והמסמכים המצויים בתיק, מצאתי לנכון לקבל בחלקה את התביעה והכל כפי שיפורט להלן.

בדיון מיום 13/12/06 ניתן פסק דין כנגד הנתבעות 1-2, משכך הדיון יעסוק בחבותן של הנתבעות 3-4 ובעילות של הרמת מסך כנגדן.

הרמת מסך

חקיקתו של תיקון מס' 3 ל חוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "החוק") צמצם  את טווח המקרים שבהם ירים בית המשפט את מסך ההתאגדות. דוקטרינת הרמת מסך צומצמה למקרים חריגים ביותר של שימוש לרעה באישיות המשפטית, כגון: הונאת אדם, קיפוח נושה ו/או נטילת סיכון בלתי סיבר או מימון דק. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט רובינשטיין " ב ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ [פורסם בנבו]:

"עינינו הרואות, כי סעיף 6 צומצם בתיקון החדש, באורח שבו הרמת מסך על-ידי ייחוס חוב של חברה לבעל מניה בה אפשרית במקרים שבהם נעשה השימוש באישיות המשפטית הנפרדת "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה ..."  או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה", וזאת בין היתר, בשים לב לאחזקות בעל המניות וכן ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. מעין עילות אלה היו לפני כן בס"ק (ג), ובנוסח המתוקן הוספה מודעות (וראו גם ס"ק (א) (2)). ס"ק (ב) החדש מאפשר הרמת מסך על-ידי ייחוס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה, "אם מצא (בית המשפט - א"ר) כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון בפניו".

נראה כי הסעיף במתכונתו החדשה, בוטלה "עילת הסל" של ס"ק (ב) לגבי ייחוס חובות של חברה לבעל מניות, ואילו האפשרות צומצמה למקרי הונאה או קיפוח בלבד.

וראה גם ע"א 3755/03 שמעון בן חמו נ' טנא נגה (שיווק)1891 בע"מ [פורסם בנבו] :

"הגישה להרמת מסך היא כאל עניין חריג, כלשון המחוקק (סעיף 6 ל חוק החברות , התשנ"ט-1999), היא מופעלת "במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים". היא נשקלת כאשר ברור שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אם כדי להונות ואם כדי שלא לפרוע חובות. במקרים כאלה נתפסת החברה כמסך שמאחוריו נעשים מעשים שלא ייעשו." 

עולה כי האחריות האישית כפופה לתנאים מצטברים הבאים: יש צורך כי המדובר במקרה חריג, כאשר צודק ונכון לעשות כן, כאשר קיים יסוד נפשי של ידיעה או עצימת עיניים, אחריות תהא על בעלי מניות אקטיביים בלבד, כאשר הופרה חובות ההגינות ותום הלב של בעלי המניות, וכאשר החברה נעדרת יכולת פירעון.

אחריותה האישית של הנתבעת 3  כבעלת מניות בנתבעת  2 יכולה  לקום מכח תורת  הרמת המסך, אשר מאפשרת לבית המשפט, בנסיבות מסוימות, להתעלם מאישיותה המשפטית הנפרדת של חברה, תוך יצירת חבות ישירה בין בעלי המניות העומדים בראשה לבין צדדים שלישיים אשר נפגעו  או ניזוקו ע"י החברה.

חברה משפחתית