פסק-דין בתיק א 29035/04

1.         התביעה:

            לפניי תביעת תובעת מס' 1 -  שהחזיקה רכב מ.ר. 3331610 (להלן: "הרכב")  ותביעת תובע מס' 2 - שהשתמש בו, לחיוב נתבעת מס' 1 - בעלת אכסניה בה התארח תובע מס' 2 (להלן: "האכסניה") ונתבעת מס' 2 - מבטחתה, בגין נזקים שנגרמו לרכב ולתכולתו עקב השרפותו במקום החנייתו בשטח האכסניה, מאש  שמוקדה בפח אשפה סמוך למקום החניית הרכב. התובעים טענו כי האש שכילתה את הרכב פרצה עקב רשלנותה של האכסניה או מי מטעמה ולחילופין טענו לאחריותה של האכסניה כשומרת שכר של הרכב.

2.         ההגנה:

            האכסניה לא כפרה בעצם קרות השריפה שכילתה את הרכב, אך טענה כי אין להטיל עליה אחריות כלשהי עקב המקרה. הנתבעות טענו כי האכסניה לא הייתה "שומרת שכר" עפ"י חוק השומרים וכן כי לא התרשלה. לחילופין טענה כי רשלנות של מי מאורחי האכסניה שהשליך פחם בוער לפח האשפה, ניתקה קשר סיבתי בין מעשיה או מחדליה ככל שהיו לנזק הנטען ולחילופי חילופין כי התובעים לא הוכיחו נזקיהם.

3.         הסכמה דיונית:

            לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית ומוצגים, קיבלו בעלי הדין את המלצתי,  ויתרו על חקירת העדים ועברו ישירות לשלב הסיכומים תוך שמירת  טענותיהם באשר לעדות שמיעה, סברה והרחבת חזית סיכומיהם (ראה הסכמתם והחלטתי מיום 1.12.04).

4.         סקירה תמציתית של העדויות:

א.        אוריאל שוורץ - תובע מס' 2, טען בתצהירו כי ביום 20.4.03, הגיע עם הרכב לשער חניון האכסניה שבה התארח, כי השומר במקום איפשר את כניסתו בוודאו כי הוא אחד מאורחי האכסניה, והפנה אותו לחניון שבו החנה את הרכב. התובע טען כי החנה את הרכב במגרש החניה סמוך לשער, ליד פח אשפה שהיה במקום באשרו כי אכן לא נדרש לשלם עבור החניה.

התובע טען כי למחרת (ביום 21.4.03) בשעה 07.30, כשהגיע לרכב החונה, גילה כי הרכב על תכולתו נשרף כליל, אז שמע מהשומר במקום כי  הרכב נשרף בלילה מאש שפרצה מפח האשפה הסמוך.

ב.         אסתר לב ארי - מנהלת האכסניה, טענה בתצהירה כי האכסניה אסרה על הבערת אש בסביבה, כי הורתה לשומרי האכסניה לדאוג לאכיפת האיסור. עוד טענה כי הפח שבער הוצב ע"י עיריית שלומי והאכסניה אינה אחראית למיקומו ולחומר ממנו נבנה, כי הפח נועד לשמש את אורחי האכסניה, כי החניה במגרש ניתנה כשירות לאורחיה ללא תשלום והיא אינה מחויבת לספק שירותי שמירה.

ג.         עדנאן קואס - שומר ששמר במקום מטעם "חברת השמירה", אישר בתצהירו כי הבחין בהשרפות הרכב ביום 21.4.03 בשעה 2.00 לפנות בוקר מאש שפרצה בפח האשפה הסמוך לו.

השומר טען כי פעל במהירות, הזמין את שירותי הכיבוי וכי השומרים קיבלו הוראות לאסור הבערת אש באזור האכסניה ולכבותה מיידית. השומר אישר כי בעמדת השמירה קיימת מצלמת טלויזיה הצופה על האזור אך טען כי המצלמה אינה צופה לעבר איזור חניית כלי הרכב  וממקומו לא ניתן לצפות על המתרחש באזור זה.

5.         עובדות:

            עובדותיו הבסיסיות של המקרה ברורות למדי. אין חולק כי הרכב הוחנה במגרש החניה המצוי בתחומה המגודר של האכסניה, כי למגרש החניה מופנים המתאכסנים באכסניה וכי במגרש הוצב אותה עת פח אשפה העשוי פלסטיק ששימש להשלכת פסולת של אורחי האכסניה. אין חולק כי בשטח האכסניה היה שומר בעמדת שמירה, שאוישה במשך 24 שעות שבה הותקנה מצלמת טלויזיה שסקרה את סביבת העמדה. אין גם חולק כי נתבע מס' 1 החנה את הרכב במגרש החניה, סמוך לפח האשפה  וכי במהלך הלילה פרצה שריפה שמוקדה היה בפח האשפה, אש שהתפשטה לעבר הרכב וגרמה לשריפתו על תכולתו.

6.         הכרעה:

            לאחר עיון בתיעוד שלפניי שכלל כתבי טענות, תצהירי עדות, צילומים, מוצגים וסיכומי בעלי הדין, החלטתי כדלקמן:

א.        נטל ההוכחה על התובעים:

            הנטל להוכחת עילות התביעה ויסודותיה מוטל על התובעים.

בנסיבות המקרה לא ניתן להחיל את סעיף 39 לפקודת הנזיקין, שכן לא די בהוכחת נזק מאש בשטחה של האכסניה ועל התובעים להוכיח  את יסודותיו העובדתיים, כמו הבערתה ע"י האכסניה או את אחריותה להבערתה, וכזאת לא הוכח.