פסק-דין בתיק א 287/07

בפני בקשת הנתבעת בת.א. 287/07 לדחיית תביעתם של התובעים/המשיבים על הסף. אציין בקצרה את השתלשלות ההליכים בעניין זה. המבקשת הגישה בקשה לביצוע שטרות כנגד חברת "משטחי ירכא בע"מ" בלשכת ההוצל"פ בחיפה. לאחר שהמשיבים, בעלי המניות בחברה, לא הופיעו לחקירתם, ביום 20.2.05 ניתנה החלטת ר' ההוצל"פ בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה המחייבת אותם במלוא סכום החוב הפסוק כנגד החברה שבבעלותם, משטחי ירכא בע"מ והמורה לצרפם כחייבים נוספים בתיק ההוצאה לפועל. התובעים/המשיבים הגישו התנגדות לביצוע השטר כנגד החלטה זו, אך לא הופיעו לדיונים שנקבעו לדון בהתנגדות ואף לא שילמו את הוצאות המבקשת בגין אי הופעתם לישיבה הראשונה, כפי שנקבע בהחלטה מיום 12.12.05. על כן, ביום 10.4.06 נקבע על ידי בימ"ש השלום כי ההתנגדות נדחית והליכי ההוצל"פ ימשכו כסדרם נגד המשיבים.

לאחר שנדחתה ההתנגדות וכשנה וחצי לאחר מועד מתן החלטת צירופם של המשיבים כחייבים בתיק, הגיש המשיב 1, קטין, בקשה לביטול ההחלטה מיום 20.2.05 המורה על צירופו כחייב. בקשה זו נדחתה ביום 28.9.06 על ידי ר' ההוצל"פ מאחר שמדובר בהחלטה חלוטה עליה לא ערערו המשיבים. כן הוגשה לר' ההוצל"פ בקשה לעיון מחדש בהחלטתו מיום 28.9.06, בקשה שנדחתה ביום 2.10.06. המשיב 1 הגיש בר"ע לביהמ"ש המחוזי אשר קבע כי המשיב ידע בבירור על ההחלטה מיום 20.2.05 ונקט בהליכים לביטולה תוך שיהוי ניכר ביותר ורק כאשר התברר לו כי הליכי הגבייה נגדו נושאים פרי ויצטרך לשלם את החוב הפסוק ולכן אין מקום לבקשת רשות הערעור או לעיכוב ההליכים (החלטה מיום 18.10.06 בבר"ע 766/06). החלטה זו אושרה בביהמ"ש העליון (רע"א 8668/06) ונקבע כי אין עילה לדיון בגלגול שלישי ואף יש לדחות את בקשת המשיב 1 לגופו של עניין מכיוון שהחלטת ר' ההוצל"פ מיום 20.2.05 ניתנה בדין, לאחר שהמשיבים הוזמנו לדיון ולא התייצבו. נקבע כי לאור ההתנגדות לביצוע שטר, אשר הוגשה כחודשיים לאחר מתן ההחלטה, ידוע כי המשיב 1 ידע על קיומה של ההחלטה מיום 20.2.05 ולכן אין צידוק בהגשת בקשת הביטול רק כשנה וחצי לאחר שניתנה ההחלטה.

כעת תובעים המשיבים במסגרת ת.א. 287/07 מביהמ"ש המחוזי כי יצהיר על בטלות החלטת ראש ההוצל"פ מיום 20.2.05 וזאת מהטעם שהתובעים/המשיבים לא ידעו, לטענתם, על ההליכים הננקטים כנגדם ולכן לא הופיעו לדיון שנקבע לשם חקירת בעלי המניות בחברה החייבת. כן טוענים התובעים/המשיבים כי החלטת ר' ההוצל"פ מיום 20.2.05 ניתנה בחוסר סמכות. 

המבקשת טוענת בבקשה שבפני כי יש לדחות את תביעת התובעים/המשיבים על הסף מחמת מעשה בי דין ולאחר שהסוגיה נדונה בכל הערכאות החל מלשכת ההוצל"פ ועד ביהמ"ש העליון. לטענת המבקשת, מדובר באותן עילות שהתבקשו בהליכים הקודמים ועל כן מתקיים מבחן זהות העילות בהקשר של עיקרון מעשה בית דין. המבקשת טוענת כי החלטת ר' ההוצל"פ בה עוסקת התביעה נדונה מפורשות על ידי כל הערכאות שדנו בעניין והמדובר באותן טענות ואותו סעד מעשי מבוקש. כן טוענת המבקשת כי התנהגות התובעים/המשיבים במסגרת ההליכים שננקטו על ידם נגועה בחוסר ניקיון כפיים וגם מטעם זה יש לדחות את התביעה על הסף. לטענת המבקשת, מדובר בהחלטת ר' ההוצל"פ שניתנה בסמכות, אשר הומצאה כדין לידי התובעים/המשיבים ואשר בקשת ביטול ההחלטה נדחתה על ידי ביהמ"ש העליון ונקבע שם כי דינה להדחות גם לגופו של עניין.

המשיבים טוענים כי עילת התביעה בדבר בטלות ההחלטה של ר' ההוצל"פ מיום 20.2.05 לאור חוסר הסמכות לא נדונה על ידי אף ערכאה וההליכים שהתנהלו וההחלטות שניתנו הינם בעניין הבקשה לביטול החלטה שניתנה בהעדר. כן טוענים הם כי המשיב 2 לא היה צד לבקשות שהוגשו לביטול ההחלטה ולכן אין הן מהוות מעשה בית דין כלפיו.

יש לקבל את טענות המבקשים ולדחות את התביעה על הסף וזאת מהטעם שמדובר בתביעה זו באותה הפלוגתא שנדונה במסגרת בקשת המשיב 1 לביטול ההחלטה מיום 20.2.05, בקשה אשר נדחתה הן על ידי ביהמ"ש המחוזי והן על ידי ביהמ"ש העליון. הפלוגתא והעילות בבקשה לביטול ההחלטה ובתביעה זו הם זהים - ביטול החלטת ר' ההוצל"פ מיום 20.2.05 מהטעם שהתובעים/המשיבים לא ידעו על קיומו של הדיון וקיומם של ההליכים כנגדם והמטעם שההחלטה ניתנה, לטענתם, בחוסר סמכות.

" הכלל הדיוני של מעשה בית דין נועד לייעל את הדיון המשפטי, למנוע הכרעות סותרות והתמשכות ההליכים ואף למנוע הטרדת בעל דין בהתדיינויות חוזרות ונשנות. לכלל זה שתי פנים: השתק עילה, שלפיו התביעה הוכרעה כבר בעבר בין בעלי הדין על ידי בית משפט מוסמך; והשתק פלוגתא, שלפיו המחלוקת העובדתית שבין בעלי הדין הוכרעה בהליך משפטי קודם ביניהם או חליפיהם (ראה: ע"א 151 ,219/87 אורי רחמני ו-3 אח' נ' שמש הדר ו-3 אח', פ"ד מג(3) 489, 498-499 והאסמכתאות שם). כבר נפסק בעבר כי מבחן זהות העילה לעניין טענת מעשה בית דין רחב הוא וכי העקרון יחול גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה זהה ביסודה אפילו אם בתביעה מאוחרת יותר נכללו פרטים ומרכיבים שלא פורטו בתביעה הקודמת (ראה: ע"א 8/83 דן גורדון ואח' נ' כפר מונאש-מושב עובדים פ"ד לו (4) 797, 801). אשר להשתק פלוגתא נאמר כי "...אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי דין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות" (ראה: ע"א 246/66 קלוזנר נ' שמעוני, פ"ד כב (2) 561, 584)".

ראה:

רע"א 6498/05 מרגלית צבעוני נ' בנק הפועלים בע"מ - סניף עפולה עלית, תק-על 2006(1), 2517, עמ' 2518.

כאמור, במקרה זה מדובר בפלוגתא שכבר נדונה במסגרת בקשות המשיב 1 לביטול החלטת ר' ההוצל"פ ועל כן מתקיים הכלל של מעשה בית דין.

כן סבור אני כי ההתדיינויות שהתקיימו במסגרת הבקשות שהוגשו על ידי המשיב 1 מונעות גם מהמשיב 2 להגיש תביעתו זו וזאת לאור זאת כי ניתן לראות את המשיב 1 כחליפו של המשיב 2 לעניין זה. על כן, למרות שהמשיב 2 לא היה צד לבקשות שהוגשו לביהמ"ש המחוזי והעליון, לאור 'קרבתו המשפטית' למשיב 1 בעניין זה, חל גם לגבי המשיב 2 כלל ההשתק. 

ראה:

רע"א 10353/05 צרפתי צבי בע"מ ואח' נ' עירית מודיעין, תק-על 2006(3), 2676, עמ' 2678.

לחילופין, לו סברתי שהתובעים לא  היו צד לערעורים כי אז מנועים הם מלהגיש את התביעה מאחר וההליך הנכון הוא הגשת ערר על החלטות כב' ראש ההוצל"פ ולא בדרך של הגשת תובענה. 

לחילופין, יש לדחות את תביעתם של התובעים/המשיבים על הסף וזאת מאותם טעמים שפורטו בהחלטת ביהמ"ש המחוזי ובהחלטת ביהמ"ש העליון - השיהוי הניכר בהגשת התביעה. מאחר שהמשיבים/התובעים הגישו התנגדות לביצוע שטר על החלטת ר' ההוצל"פ כחודשיים לאחר מתן ההחלטה, אין ספק בדבר ידיעתם אודות ההחלטה ולכן אין כל צידוק בהגשת התביעה בשיהוי כה רב ויש לדחותה על הסף כבר מטעם זה. בנוסף, סבורני כי יש בהתנהגותם של התובעים/המשיבים משום ניצול לרעה של הליכי בית משפט. אבהיר לעניין זה כי אמנם תקופת ההתישנות הקבועה בחוק לא חלפה ואולם השיהוי יכול שיחשב, וכך במקרה זה, כניצול לרעה של הליכי משפט, הגם שלא חלפה תקופת התישנות. כאשר מתבקש מבית משפט סעד שהוא מטבעו סעד מן הצדק, שימוש לרעה בהליכי משפט ושיהוי בהגשת תביעה יכול להחשב כעילה לדחיית התביעה, גם אם לא חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. כאשר תובענה מוגשת לבית המשפט והיא לוקה בהיעדר תום לב ובמיוחד כאשר מדובר בתובענה על פי דיני היושר, כמו תובענה לסעד הצהרתי, בנסיבות כאלה מוסמך בית המשפט לדחות את התובענה.

ראה:
ע"א 351/82 נעמי אילון ואח' נ' עו"ד מ. אסטרייכר ו-6 אח', פ"ד מא(2), 673, עמ' 678-679;
אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי , מהדורה שביעית, עמ' 142.

" העיקרון היסודי, שיהיו בתי המשפט פתוחים לרווחה ללא כל הגבלה לכל דורש, הוא המחייב שניצול זכות זו יעשה באופן חד-פעמי, ללא אפשרות של כפילות וחזרה וללא "הזדמנות שניה". כך גם יש לעשות זאת בצורה מלאה ושלמה ולא לחצאין או למקוטעין. בע"א 734/83 (ר"ע 449/83) (פ"ד ל"ח (1), 613, 621 620) קובע הנשיא שמגר כי "לגבי דידי, חובה יתירה על המתדיינים להקפיד על מיצוי זכויותיהם בדרך יעילה ככל האפשר ולהימנע מתימרונים, היוצרים עומס יתר דיוני אשר אותו ניתן למנוע".