פסק-דין בתיק א 28680/03

1.    התובעת ובעלה שלמה פלינט ז"ל, היו בעלים של זכויות חכירה בנכס מקרקעין - "פרדס" -ברמת השרון. באפריל 1993 שעבדו בני הזוג פלינט את זכויותיהם בפרדס לטובת הבנק הנתבע (להלן: " הבנק"). השעבוד נוצר ב" שטר משכון והמחאת זכויות חוזיות על דרך שעבוד", ונועד להבטיח את הסכומים אשר יגיעו לבנק מבני הזוג פלינט - בין כחייבים ובין כערבים.

בבנק ניהלו בני הזוג פלינט חשבון משותף; ערבו לחובותיה של " רימונה דברים יפים לבית בע"מ"- חברה בשליטת התובעת (להלן: " חברת רימונה"); שלמה פלינט ז"ל ניהל גם שני חשבונות אישיים, וכמי שהיה אחד משני בעלי המניות בנירוסטה (של-דן) בע"מ (בפירוק), ערב לחובותיה של חברה זו (להלן: " נירוסטה").

2.    בדצמבר 1996 הוגשה על ידי הבנק תביעה כנגד בני הזוג פלינט בגין יתרת החוב בחשבונם המשותף בבנק. כשנה לאחר מכן, בנובמבר 1997, הגיש הבנק תביעה כנגד נירוסטה בגין חוב בסכום של 2,133,499 ש"ח, ובדצמבר אותה שנה החל הבנק בהליכים למימוש המשכון על הפרדס. ב-8.4.1999 נמכר הפרדס תמורת סכום של 928,050 ש"ח, כשהמכירה "מניבה" חיוב במס שבח בסכום של 471,439 ש"ח. 

כשבועיים לאחר שנמכר הפרדס, ב-28.4.1999, גובש בין הבנק לשלמה פלינט ז"ל הסכם להסדר חובותיו לבנק (להלן: " ההסכם").

3.    מתברר שהצדדים להסכם צפו את האפשרות ששומת המס בגין מכירת הפרדס תופחת או תבוטל, ולנוכח האפשרות הזו הוסכם ביניהם על חלוקה שווה של הכספים שיתפנו עקב ההפחתה במס. החיוב במס שבח אכן בוטל, ובמרץ 2001 העביר הבנק לתובעת שבינתיים התאלמנה - סכום של 216,570 ש"ח.

סכום כולל של 488,334 ש"ח מהתמורה ממכירת הפרדס (בניכוי הוצאות המימוש) שימש לכיסוי חובות של בני משפחת פלינט בחשבונותיהם השונים בבנק וחובה של חברת רימונה. הסכום שהועבר כאמור לתובעת, היווה על כן מחצית מיתרת התמורה מהמכירה אשר "התפנתה" עם ביטול שומת המס (בניכוי הוצאות הטיפול בביטולה). המחצית האחרת שימשה בידי הבנק להפחתת החוב של נירוסטה,  ועל כך מלינה התובעת כאן.

4.    התובעת מבקשת לחייב את הבנק להשיב לה את הסכום שנותר בידו כאמור - סכום זה למועד הגשת התביעה עומד על  279,531 ש"ח  - ואלה טיעוניה כעולה מכתב התביעה:

ההסכם שנעשה בין הבנק לבין שלמה פלינט באפריל 1999 (להלן " ההסכם"), נועד להסדיר את חובו כערב ל נירוסטה בלבד;

התובעת אינה חתומה על ההסכם הזה, ואין לה כל קשר וזיקה לחוב של נירוסטה שאמור היה להיפרע, וגם נפרע במלואו ממכירת דירת המגורים של בני הזוג פלינט;

הפרדס היה בבעלות  משותפת של התובעת ובעלה המנוח; המשכון על זכויותיהם בפרדס נועד להבטיח את חובה של חברת רימונה בלבד; התובעת הסכימה אומנם בדיעבד שהתמורה ממכירת הפרדס תשמש לפירעון חובות נוספים בחשבונות הפרטיים של בני הזוג וילדיהם, אך היא מעולם לא נתנה הסכמתה לכך שסכום כלשהו ממימוש השעבוד על הפרדס ישמש לסילוק סכומים שהגיעו לבנק משלמה פלינט ז"ל מכוח ערבותו לחובות נירוסטה. בהעדר הסכמה מצדה לוויתור על זכות כלשהי בקשר לפרדס, אין תוקף להסדר שנעשה בין הבנק לשלמה פלינט בעניין חלוקת ההנאה מההפחתה הצפויה של שומת המס.

בסיכומים מטעמה מעלה התובעת טיעונים נוספים. בין היתר טוענת היא: לא היה כל צידוק למימוש המשכון על זכויות התובעת ובעלה המנוח בפרדס - להליכי המימוש אף לא קדמו דרישות לפירעון החובות השונים; היא ובעלה כלל לא ידעו על כך שהפרדס נמכר - לתובעת נודע הדבר רק לאחר פטירתו במאי 2000, ואשר לשלמה פלינט ז"ל - ההסכם נעשה כשבועיים לאחר מכירת הפרדס, אך המידע על דבר המכירה הוסתר ממנו, ו" עד למחצית השניה של שנת 2000" סברו שניהם " שהם היו ונשארו הבעלים של הפרדס"; ההסכמה של שלמה פלינט ז"ל לחלוק עם הבנק את הכספים שיתפנו כתוצאה מההפחתה במס על מכירת הפרדס הושגה תוך ניצול חולשתו הפיסית והנפשית של שלמה פלינט ז"ל. 

למרב הטענות הללו אין אחיזה בחומר הראיות או שהן נסתרות מתוך ההסכם, וכולן הועלו לראשונה בסיכומי התובעת; הבנק התנגד לכל הרחבת חזית, ואין ספק שבהעלאתן בשלב זה יש משום הרחבת חזית אסורה. מכיוון שכך, אין התובעת יכולה להישמע בטענות אלה לעניין המחלוקת כאן.

5.    לטיעוני התובעת בכתב התביעה משיב הבנק:

השעבוד על הפרדס הבטיח גם את חובות נירוסטה; אין זה נכון שהבנק קיבל את כל המגיע לו עם ביצוע התשלום של 850,000 ש"ח ממכירת בית המגורים של בני הזוג פלינט - ההסכם העמיד לרשותו מקורות גבייה נוספים ואחד מהם הוא ההפחתה במס שבח;

התובעת ידעה על ההסכם, הסכימה לו ומנועה מלהעלות כל טענה בקשר להסכמות שגובשו במסגרתו; מה גם שהיא לא השמיעה בזמן אמת כל מחאה ביחס להסדר בנוגע להפחתת המס והבנק הסתמך על כך;

כספי הפחתת המס היו שייכים לשלמה פלינט ז"ל הואיל וההפחתה נבעה מקיזוז הפסדי הון שלו בלבד, והתובעת ממילא קבלה את חלקה;

חרף העובדה ש ההסכם הופר על ידי שלמה פלינט ז"ל, הבנק נמנע מלבטלו ולעמוד על זכותו להיפרע בגין מלוא החוב של נירוסטה; בזכות זה קבלה התובעת את הסכום שקבלה מכספי המכירה של בית המגורים - 1,650,000 ש"ח - ובעצם הגשת התביעה היא נוהגת בחוסר תום לב כלפי הבנק.

6.    לא כל הטענות הללו מקובלות עלי . בעיקר אני סבורה שאין ממש בטענת הבנק שהתובעת מנועה מלטעון כנגד ההסדרים שגובשו במסגרת ההסכם משום שהייתה מודעת להסכם על פרטיו, והסכימה להם.

התובעת אינה חתומה על ההסכם; הטענה שעו"ד קוטלר ייצג גם אותה במשא ומתן עם הבנק לקראת ההסכם, וכי משום כך יש לראות אותה כמי שקבלה על עצמה את ההסכם - למצער תמוהה. הרי אם כך, גם חתימתו של שלמה פלינט ז"ל מיותרת שהרי עו"ד קוטלר שכלל אינו חתום על ההסכם, ייצג גם את שלמה פלינט ז"ל. ומעבר לכך, כיצד מתיישבת הטענה הזו עם דבריו של עו"ד שמעוני אשר העיד לבנק. הרי לפי ההסבר ששמענו מפיו, ההסכם נעשה עם שלמה פלינט בלבד, משום שהוא התייחס רק לחובות שלו, ולדעת הבנק ההסכמה של התובעת לא הייתה דרושה, אפילו בנושאים שנגעו אליה (פרוטוקול מ-8.11.2005 עמ' 15). הבנק, כפי שעולה מההסכם, הסתפק בהצהרה של שלמה פלינט שהוא מוותר " בשמו ובשם רימונה אשתו" על כל טענות בקשר לשעבוד על הפרדס ולמימוש השעבוד הזה ( סעיף 2 להסכם). (וראה ע"א 771/86, גרשון קווה נ' מרדכי ישראל, פ"ד מג     (4), 212 , שם נדחתה טענה דומה של בעל דין בנסיבות דומות).