פסק-דין בתיק א 2846/04

1.         התובעים הינם בעלים של מקרקעין, הידועים כחלקה 16 בגוש 12165 (להלן: " החלקה"), עליהם בנוי בית מגוריהם.

התובעים טוענים בתביעתם, כי בקיץ 1992 פלשה הנתבעת אל החלקה, הרסה גדר אשר היתה קיימת בה, הרסה את הדרך אל ביתם של התובעים וכן עקרה צינור מים אשר הוביל מים אל בית התובעים, כל זאת - על מנת להקים מבנה, אשר ישמש כמשרד לנתבעת ועובדיה, במקום משרד אשר היה קיים במקום.

לאחר שהתובעים קיבלו היתר בנייה לבניית מבנים נוספים על החלקה, פנתה הנתבעת בעתירה לביהמ"ש המחוזי בחיפה, בת.א. 651/96, בה ביקשה כי ביהמ"ש המחוזי יצהיר שהנתבעת הינה הבעלים של דונם אחד מהחלקה.  במסגרת תביעה זו הוצא, לבקשת הנתבעת, צו מניעה זמני האוסר על הנתבעים שם (התובעים דכאן), לבצע עבודות בניה כלשהן על החלקה.

סופו של דבר, ביום 28.7.02, דחה ביהמ"ש המחוזי את תביעתה של התובעת שם (הנתבעת דכאן), וצו המניעה בוטל.

ערעור הנתבעת, אל ביהמ"ש העליון,  נדחה.

בתביעה זו עותרים התובעים לחיוב הנתבעת בפיצוי כולל בסך של 91,300 ש"ח, כלהלן:

א.      פיצוי בסך של 41,300 ש"ח בגין עלות הקמת הגדר, דרך הגישה וקו המים, על פי חוו"ד אשר ניתנה ע"י מר מוחמד יונס, שהינו אדריכל ומתכנן ערים (להלן: " מומחה התובעים", או " המומחה").

ב.      פיצוי בסך 30,000 ש"ח בגין מניעת הנאה מהחלקה וחוסר יכולת לממש את היתר הבניה אשר ניתן להם, כאמור לעיל, וחוסר יכולת להרחיב את בית מגוריהם, בשל צו המניעה, אשר הוצא במסגרת התביעה בביהמ"ש המחוזי.

ג.         פיצוי בגין עגמת נפש וביטול זמן בסך 20,000 ש"ח.

2.         למרות קביעתו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, בת.א. 651/96 הנ"ל, ולמרות דחיית הערעור ע"י ביהמ"ש העליון, טענה הנתבעת בכתב הגנתה, כי היא לא פלשה לחלקה, אלא רכשה דונם ממנה, וכי היא זכאית להתגונן בטענה זו, ביחסים בינה לבין התובעים בתביעה דנן.

עוד טוענת הנתבעת, כי היא השתמשה בחלקה בזכות, באשר היא הקימה את משרדיה בהסכמת הבעלים דאז של החלקה - המנוח עאדל שריף.

כן טענה הנתבעת כי התובעים זכו, בהליכים הקודמים ביניהם, בהוצאות משפט גבוהות, אשר מהוות מעשה בית דין, ודי בהן כדי לפצותם. 

הנתבעת הכחישה כי גרמה נזקים, כנטען ע"י התובעת, וכן טענה כי הסכומים הנתבעים הינם מופרזים ומוגזמים.

להלן, בקצרה, טענות הנתבעת באשר לנזקים הנטענים:

א.                  קו המים נעקר לא על ידה, אלא ע"י המועצה, בעת שהמועצה הרחיבה את הכביש הראשי.

ב.                  הגדר הוקמה ע"י  הנתבעת על מנת למנוע כניסה למשרדי הנתבעת, ולכן - כאשר הרסה הנתבעת את המשרדים היא הרסה גם את הגדר, וממילא היו התובעים הורסים אותה לצורך המבנים אשר ביקשו התובעים להקים על החלקה.

ג.                    הדרך היתה דרך עפר ישנה, מנדטורית, אשר לא נהרסה ע"י הנתבעת, אלא נשחקה במשך השנים, והיא עדיין בשימוש.

אשר לדרישת התובעים לפיצוי בגין חוסר אפשרות לבנות על החלקה, מצביעה הנתבעת על כך, שלמרות ביטולו של צו המניעה לפני זמן רב לא חידשו התובעים, עד היום, את היתר הבניה, ולא בנו על החלקה.

3.         ראשית יש לאמר, כי משדחה ביהמ"ש המחוזי בחיפה את טענת הנתבעת לזכויות בחלקה, מהווה פסק דין זה מעשה בית-דין ואין הנתבעת יכולה לטעון עוד לזכויות בחלקה מכח בעלות. עם זאת יצויין, כי ביהמ"ש המחוזי קבע כי האגודה השתמשה בצריף ברשות ובתמורה, באשר שולמו על ידה סכומים, כהשתתפות בהוצאות הצריף ושימוש בו ובאביזריו ע"י הנתבעת, דמי שכירות ועוד.