פסק-דין בתיק א 28312/00

1.         בפניי תביעה לסילוק ידם של הנתבעים מהדירה הנמצאת ברח' אל זיסו 20 ב' חיפה, הידועה כחלקה 11 ( חלקה 52 לשעבר ), תת חלקה 2 בגוש 10822 ( להלן "הדירה" ), ולתשלום דמי שימוש ראויים בגינה.

2.         התובעת הינה המנהלת של הדירה מטעם בעליה, על פי נסח רישום שצורף לכתב התביעה. 

            לטענתה, הנתבעים פלשו לדירה ומחזיקים בה ללא הסכמתה, ו/או ללא ידיעתה ובניגוד לחוק, וללא כל זכות חוקית אחרת.

3.         הגנתם של הנתבעים, כפי שהשתקפה בכתב ההגנה שהוגש על ידם, התמקדה בטענה כי הדירה שימשה מזה שנים רבות, נרקומנים ועבריינים, והנתבעים אשר ניהלו עסק בסמיכות לדירה, דאגו לפנותם מהדירה ולשמירת הנקיון בה. הנתבעים הכחישו את הטענה בדבר פלישה לדירה וטענו כי לא נעשה על ידם כל שימוש בה.

4.         במהלך המשפט, העלו הנתבעים טענות חדשות המהוות שינוי חזית מובהק, הן בדבר מגוריהם בדירה תקופה העולה על 12 שנה, והן בדבר ההשקעות שנעשו בה על ידם, והן בדבר היותם במעמד של ברי רשות, אולם, ולמרבה הפלא, לא הובעה כל התנגדות מטעם התובעת לשינוי חזית טוטאלי זה.

על אף זאת, ולאחר שבחנתי את טענותיהם של הנתבעים לאור העדויות שנשמעו וחומר הראיות שהוגש, הגעתי למסקנה כי טענות אלה לא הוכחו על ידם, וכי דין התביעה להתקבל.

5.         דיון

הטענה בדבר מגורים בדירה

טענתם של הנתבעים כי התגוררו בדירה תקופה העולה על 12 שנה, נסמכה אך ורק על עדותו היחידה של הנתבע. טענה זו לא נתמכה בשום עדות אובייקטיבית או הוכחה אחרת כלשהי, מה גם, שטענה זו לא עלתה כלל, ולו אף ברמז, בכתב ההגנה שהוגש על ידם, וגם לא בדיון המקדמי שהתנהל בתיק, והיא נולדה לראשונה רק עם הגשת תצהיר עדות ראשית, כארבע שנים לאחר הגשת התביעה.

יוזכר כי בכתב הגנתם, הכחישו הנתבעים כל שימוש בדירה, והשימוש היחידי שנטען על ידם  התבטא בשמירה על הדירה מפני פלישת נרקומנים.

כן יודגש כי הנתבעים לא ביקשו צו עיון במסמכים הנמצאים ברשותה של התובעת, שהיה בו לשיטתם, לתמוך בטענתם לעניין משך החזקתם בדירה.

בנסיבות אלה, הנני קובעת כי הנתבעים לא הרימו את נטל הוכחת טענתם הנ"ל בדבר משך החזקתם בדירה, ובהעדר תשתית ראייתית אחרת, לא נותר לי אלא לקבל את גרסת התובעת בנדון ולפיה, הנתבעים פלשו לדירה ביום 1.4.97. 

6.         הטענה בדבר ביצוע השקעות בדירה

הנתבעים טענו כי השקיעו בשיפוץ ושיקום הדירה סך העולה על 150,000 ש"ח. אולם, לצערי, גם טענה זו לא הוכחה על ידם.

כמו הטענה הראשונה, כך גם טענה זו נולדה רק כעבור ארבע שנים מיום הגשת התביעה, והיא לא נתמכה בכל ראיה שהיא. מלבד ההצהרה הסתמית על ביצוע ההשקעות כאמור, לא הוגשו על ידי הנתבעים חוות דעת מקצועית, קבלות, אישורים, ואף לא תמונות המצביעות על מצב הדירה נכון להיום, בהשוואה למצבה עובר לקבלת החזקה בה לידם.

על כן, הנני קובעת כי גם טענה זו לא הוכחה על ידי הנתבעים.

7.         הטענה בדבר היות הנתבעים ברי רשות

אין מחלוקת כי אין לנתבעים בדירה, כל זכות חוזית או זכות קניינית המעוגנת בחוק המקרקעין תשכ"ט-1969. טענת ההגנה, שהועלתה רק בסיכומיהם כאמור, היא שיש לראותם כברי רשות ולהחיל עליהם את ההלכות שנפסקו בעניין. 

בר רשות הוא מי שרשאי להחזיק במקרקעין, בתמורה או שלא בתמורה, כאשר ניתן לו, לשם כך, רשיון מהבעלים של המקרקעין. רשיון יכול להיווצר מכללא בעקבות התנהגותם של הצדדים. בע"א 32/77, אליאסף טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש, פ"ד לא(3), 210,עמ' 214-215, נקבע:

"אך הלכה פסוקה היא שלשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס האדם את הקרקע, ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו, וליצור רשיון מכללא ( implied license ) שלא היה קיים מלכתחילה"