פסק-דין בתיק א 2799/07

הצדדים ביקשו שינתן פסק דין רגיל ומנומק ללא חקירות, על סמך סכומים ומסמכים.

1.         התובע הנו בית חולים  ומעבידו של הצד השלישי מר ג'אבר ריאד  (להלן " העובד") שנפגע בתאונת דרכים מיום 21.2.00 (להלן "התאונה"). בית החולים  תובע את מבטחת החובה האחראית לפיצוי באותה תאונה. התביעה הוגשה כתביעת הטבה לפי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד - 1964 (להלן " חוק ההטבה"), בשלוב עם תביעת חזרה לפי חוק הביטוח הלאומי . התביעה  נסבה על תשלומים ששולמו ע"י התובע לעובד  בתקופת היעדרות בת 44 הימים (משך התקופה שאושר ע"י המל"ל, קצר ביומיים) בגין התאונה.

מבטחת החובה שלחה הודעה לצד שלישי לעובד, שכן סילקה תביעתו: האחרון חתם על שטר קבלה בסכום כולל, בו כלולה תנית סילוק כל התביעות והדרישות של העובד הנובעות מהתאונה, לרבות הצהרה שסכום הפיצוי כולל גם תביעות מיטיבים; ולרבות התחייבות לשפות הנתבעת על כל תביעה שתוגש נגדה ע"י כל גוף בגין התאונה.

2.         את עמדתי לגבי הדין השליט בסוגיה ועקרונות הפיצוי  החלים בענייננו (לרבות בעניין נפקות החתימה על כתב הויתור) הבעתי בהרחבה בשני פסקי דין: הראשון  מיום 17.8.06 בת.א. (חי') 20713/05 ריבוע כחול ישראל בע"מ נ' אישי ישיר לביטוח בע"מ   (להלן - " עניין הריבוע הכחול); השני ניתן ב 4.9.07 בתא (חי') 19608/06 ריבוע כחול ישראל בע"מ נ' אישי ישיר חב' לביטוח בע"מ (להלן - "עניין אישי ישיר").  למניעת חזרות  ולמען הקיצור אני מפנה לפסקי דין אלה כחלק בלתי נפרד מן ההנמקה בתיק זה; ובהחלטה זו אשלים בסוגיות הרלבנטיות.   

3.         התובע הנ ו  בגדר מעביד מורשה לפי תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח בפני פגיעה בעבודה), תשי"ד - 1954 (להלן "תקנות המל"ל"). ה וא משלם לעובדים דמי הפגיעה, וזוכה להשבתם מן המוסד לביטוח לאומי (להלן " המל"ל"), למעט דמי הפגיעה שלתקופת הזכאות הראשונה לפי סעיף 94 לחוק הביטוח הלאומי.  בפועל ה וא משלם השכר לתקופת ההיעדרות ולא רק דמי הפגיעה , כך לפי הסכמי העבודה הנוהגים אצלו (סע' 4  לסיכומי התובע).

4.         לעת הגשת הסיכומים התברר שהתובע מצמצם תביעתו לסכום של 2046 ש"ח (לעומת סכום של 12000 ש"ח במקורב, שנתבע במקור). זאת רק  בגין תקופת הזכאות הראשונה בת תשעה ימים. התובע  נסמך על סעיף 328 (א) בצירוף עם סעיף 94 לחוק הביטוח הלאומי. וראה סע' 1 לסכומי התגובה של התובע שם מובהר כי לאור הצמצום, התובע אינו מבסס יהבו על חוק הטבת נזקי גוף, אלא על סע' 328(א) בלבד, כאשר לפי הנטען, מעמדו של התובע לפי סעיף זה הוא כשל חליפו של המל"ל.

לשם הבהירות - תקופת הזכאות הראשונה הנה אותה תקופה שהמוסד לביטוח לאומי אינו נושא בה, ולפיכך אינו משיב בגינה דמי הפגיעה המוחזרים למעביד המורשה. מהווה היא אפוא מעין "השתתפות עצמית סטטוטורית", ודמי הפגיעה בגינה מנוכים מסך דמי הפגיעה המועברים למעביד המורשה.

5.         התובע נסמך אפוא על סעיף 328 (א) וטוען שמכוחו רשאי אף הוא (ולא רק המל"ל) לחזור על המזיק בגין דמי הפגיעה שלתקופת הזכאות הראשונה. היינו בגין אותו חלק בדמי הפגיעה ששלם לעובד כחלק ממשכורתו ולא הוחזר לו ע"י המל"ל. בעניין עצם זכות החזרה שמכוח סע' 328(א) -  דעתי כדעתו (ראה סעיף 9(ד) עד 9(ו) לפסק הדין בעניין הריבוע הכחול). ההסדר שבחוק הטבת נזקי גוף משלים את הסדר החזרה המגולם בסעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי, ואין מדובר בהסדרים מוציאים.

6.         עם זאת מן הראוי ליתן את הדעת על כך שעצם זכות החזרה לפי סעיף 328(א) אין פירושה איון מגבלות התקרות החלות בתביעת הטבה.

יש לזכור שגם תביעת חזרה של המוסד לביטוח לאומי המעוגנת בסע' 328(א)  פורשה כתביעת  סוברוגציה (ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' יצחק עמית פ"ד נז(4) 433). אם כן,  תביעת חזרה שמכוח סעיף 328(א), הנה תביעת סוברוגציה, ואין כלל זה משתנה רק משום שהתובע הנו המעביד. נזכור כי בתביעת סוברוגציה אין למיטיב יותר מאשר לעובד המוטב.

רוצה לומר: בהחלט מותר למעביד לממש זכות החזרה שלו לגבי דמי הפגיעה שלתקופת הזכאות הראשונה, מכוח סע' 328(א). אלא שאין בכך כדי לחלצו ממגבלות תביעת הסוברוגציה החלות אף על תביעה שלפי חוק הטבת נזקי גוף. אין סיבה לפרש אחרת את דין החזרה הקבוע בסע' 328(א) המקנה בהקשרנו הן למל"ל והן למעביד זכות לחזור על דמי הפגיעה שלתקופת הזכאות הראשונה: תלוי מי נשא בסכום זה, כשבסופו של יום לאחר מימוש זכות ההטבה, המל"ל אינו אמור כאמור לשאת בדמי פגיעה לגבי תקופת הזכאות הראשונה, ואם נשא בהם "כמימון ביניים"  - מוקנית לו זכות החזרה בגינם. כך מוקנית זכות החזרה על המזיק אף למעביד שנשא בדמי הפגיעה לתקופת הזכאות הראשונה; בין מעביד מורשה ששלם לעובד סכום זה ולא קבל אותו מהמל"ל, ובין מעביד רגיל שהשיב סכום זה  למל"ל  (אם האחרון שלם אותו לעובד שנפגע, במסגרת תשלום כלל דמי הפגיעה). 

סעיף 328(א) מעניק זכות חזרה כנגד המזיק לגבי דמי הפגיעה שלתקופת הזכאות הראשונה  למל"ל או למעביד , על פי אותם כללים, בהתאם לשאלה מהו זה מבין השניים שבסופו של דבר "ספג" הסכום הנ"ל. במקרה זה לא שלם המל"ל כלל דמי הפגיעה בתקופת הזכאות הראשונה, אלא המעביד נשא בהם ישירות, ורכש לו זכות החזרה על המזיק במישרין.

7.         מותר אפוא למעביד לצמצם עילתו אך לתביעת חזרה לדמי הפגיעה שלתקופת הזכאות הראשונה מכוח סע' 328(א) הנ"ל. אלא שהדבר אינו מייתר בדיקה שמא אף סכום זה נבלע רובו ככולו בדמי הפגיעה שהושבו למעביד ע"י המל"ל. דרך החישוב המדויקת אינה לחלץ דמי הפגיעה לתקופת הזכאות הראשונה, כפי שעושה התובע, והסתפקות בחישוב זה בבחינת חישוב ממצה. הדרך הנכונה  הנה לערוך חישוב של 100% ההטבה לכל תקופת ההיעדרות של העובד בה יש להכיר כנובעת בסבירות מן התאונה - במגבלות התקרות עליהן עמדתי בעניין הריבוע הכחול: תקרות השואבות תוקפן מכך שבתביעת החזרה הסוברוגטיבית אין למעביד המיטיב יותר ממה שהיה לעובד המוטב בתביעתו שלפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אלמלא הוטבו נזקיו של העובד כך, לרבות ניכוי מס עד 25%, ומגבלת שילוש השכר, ואף רכיבי שכר מסוימים שעשוי שלא יובאו בחשבון במניין ההטבה (ר' להלן). ראה גם לשם הדגמת החישוב  ת.א. (חי')  22132/06 בנק הפועלים נ' הפניקס; ת.א. (חי') 3463/07 שירותי בריאות כללית נ' דולב חברה לביטוח .

לאחר שמגיעים לתקרת הסכום לו זכאי המעביד המורשה כמיטיב (שהביאה בחשבון ממילא גם תקופת הזכאות הראשונה הכלולה בסך ההטבה שהשתלמה לעובד כשכר), יש לנכות את הסכום שקיבל המעביד מן המל"ל כהחזר דמי פגיעה. סכום אחרון זה ממילא לא כלל דמי פגיעה לתקופת הזכאות הראשונה, אלא שיתכן שהחישוב המדוייק יניב תוצאה של "בליעה". כל מקרה לגופו - אך ישנם מקרים בהם ניתן לשער שתביעת ההטבה  נבלעת רובה ככולה בהחזר דמי הפגיעה שהתקבלו. כך לאור מגבלות התקרה בתביעת ההטבה הנוגעות לשילוש השכר, ניכוי מס עד 25% ואי הכרה בכל רכיבי ההטבה ותוספות השכר שבפועל, אלא רק אלו שהיה הנפגע רשאי לקבל במסגרת תביעתו כנגד מבטחת החובה, אלמלא הוטבו נזקיו. כך למשל, חלק מרכיבי השכר אינם ברי תביעה בתביעת ההטבה של המעביד, שכן היו משולמים לעובד ממילא, ואין קשר סבתי בין נוכחות בחודש הספציפי בו השתלמו בפועל, לבין תשלומם. אף העובד לא יכול היה לתבעם אלמלא הוטבו נזקיו  (ראה עמדתי בעניין הריבוע הכחול וראה למשל גם ת.א. (חי') 16484/06 בנק הפועלים נ' הפניקס (כב' השופטת נאות פרי)). וכך, ביחס למגבלת שילוש השכר - הרי שאם נפנה לגובה הסכום הבסיסי - כהגדרתו בסע' 1 לחוק הביטוח הלאומי, בצירוף עם תקרת גובה דמי הפגיעה הנגזרת מסעיפים 97 ו 98 לחוק הביטוח הלאומי, יתכנו מצבים בהם תביעת הטבה של מעביד לגבי עובד עם שכר גבוה - נבלעת בהחזר דמי הפגיעה למעביד, כאשר תקרת ההחזר מהמל"ל למעביד המורשה עשויה לעתים להיות גבוהה מתקרת השילוש הקבועה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

לפיכך, ברור שהניסיון ל"צמצם" את התביעה לתשעת ימי הזכאות הראשונים, אינו אלא חילוץ חלק מתוך השלם, ועשוי להביא לתוצאה לא נכונה, אם מסתפקים בו כשלעצמו . יש להבדיל בין עצם עילת החזרה לפי סעיף זה, שאכן שרירה וקיימת, לבין כימות התביעה.  לעניין הכימות, למה הדבר דומה?: לתביעת נפגע שניזוק בגופו בתאונת עבודה  (נניח שאין הוא זכאי ל 25% מן הנזק, שכן תביעתו מכוונת יהבה אך נגד המעביד, ואותו מעביד לא היטיב נזקיו של העובד). סך נזקיו של העובד עולה כדי 100000 ש"ח, אך תגמולי המל"ל עולים כדי 150,000 ש"ח והתביעה נבלעת. "מצמצם" אפוא הנפגע תביעתו אך לרכיב אחד של הפסד השתכרות בעבר, מבקש לנכות ממנו אך דמי הפגיעה שקבל מן המל"ל, ומגיע ליתרת זכות, "שאך אותה" הוא תובע. ברור שחישוב זה - לאו חישוב הוא.  יש לחשב סך הנזק המגיע  לנפגע בפריטים השונים - פריט פריט על כללי החישוב שלו, ולנכות מסך הנזק הכולל את סך כל הניכויים שיש לנכות, וכך להגיע ליתרה - בין חיובית ובין שלילית. וכך אף בתביעות השונות של המעבידים שהיטיבו נזקי העובדים על דרך תשלום שכרם בתקופת היעדרות עקב תאונה.

8.         לא התיימרתי לטעון כי במקרה ספציפי זה נבלעת התביעה, אף שהדבר יתכן. כפי שיחוור להלן  לא ניתן כלל להביע דעה בעניין: שכן התובע לא צירף מסמכי הבסיס שיוכיחו תביעת החזרה שלו. טענתי צנועה בהרבה: אין מקום להיזקק לחישובים תיאורטיים כפי שנעשה בסע' 6 של סיכומי התובעת (החישוב נסמך על חילוץ 75% מהשכר הרבע שנתי הנזכר במסמכי המל"ל), כאשר יש לצרף המסמכים הזמינים בעזרתם ניתן וצריך להוכיח בפועל, הן את עצם ההטבה, והן את שעורה שבפועל, על פי כללי החישוב ומגבלות התקרות השונות החלות עליה, עליהן עמדתי בפסקי הדין שאוזכרו לעיל. באותה נשימה - יש לצרף אסמכתא לגבי ההחזר שהתקבל בפועל מהמוסד לביטוח לאומי. מכתב של חשב התובעת עצמה שצורף לתביעה אינו בגדר אסמכתא שכזו. אישור של המל"ל לגבי העברת הסכום לתובע או למשל אישור העברה בנקאית או דף חשבון  בצירוף ביאור של החשב - הנם בגדר אסמכתא. אלא שאסמכתאות ממשיות מעין אלה כלל לא צורפו. אין מקום להיזקק להשערות וחישובים תיאורטיים כאשר ניתן וצריך לצרף אסמכתאות זמינות לשם הוכחת התביעה. אי צירוף מסמכים רלבנטים וזמינים פועל לרעת הצד שמסמכים אלה בשליטתו, בפרט כאשר הוא הנושא בנטל ההוכחה של תביעתו.

יש ממש אפוא בטענת הנתבעת הטוענת כי בהיעדר תלושי שכר - לא הוכחה התביעה. תלושי השכר ומסמכים רפואיים הנם מסמכים בסיסיים שעל הניזוק לצרף בתביעתו שלו, ואין סיבה שהדין יהא שונה בתביעת הסוברוגציה של המעביד- בין לפי חוק ההטבה ובין לפי סע' 328(א) לחוק הביטוח הלאומי: ראה עמדתי בעניין אישי ישיר.  במקרה זה צורפו המסמכים הרפואיים . אלא שתלושי השכר של העובד המוטב ואסמכתא של ממש על ההחזר שהתקבל מהמל"ל בגין דמי הפגיעה - לא צורפו. כך אין מוכיחים תביעת הטבה, ולא ברור מדוע לא צורפו תלושי שכר של העובד.

9.         ראה למשל ת.א. 22317/06 (חי') בנק הפועלים נ' אליהו (כב' השופטת טאובר): באותו מקרה דווקא צורפו תלוש שכר, אלא מאי?: לא ניתן היה ללמוד מהם על היעדרות של העובד המוטב בתקופת ההטבה הנטענת ע"י המעביד. עצם העובדה שהמל"ל הכיר בתקופת אי כושר, אין משמעה כמובן שהעובד נעדר בפועל מעבודתו, ושהמעביד היטיב נזקיו לתקופת היעדרותו. בהיעדר הוכחה של רכיב הכרחי זה שבעילת התביעה - נדחתה התביעה. קודם כל וקודם לכל, יש להוכיח הן את עצם ההטבה (היעדרות הנובעת כולה מהתאונה, ותשלום שכר מלא או חלקי לתקופת ההיעדרות)  והן את החלק שלה בו יש להכיר על פי מגבלות שיסודן בתקרות וברכיבי שכר שאינם ברי תביעה. צירוף התלושים רלבנטי לשני היסודות (לגבי הצורך בצירוף תלושים לשם היסוד השני, היינו לשם כימות ההטבה אף משעה שזו הוכרה כשלעצמה, ראה למשל האמור בסע' 10 לפסה"ד ב ת.א. (חי') 19288/06 בנק לאומי לישראל נ' אליהו (כב' השופט חדיד)). אין מדובר בעניין פורמלי.  מבלעדי התלושים לא ניתן לדעת למשל האם כולל השכר רכיבים (שמא בסכומים משמעותיים) בהם אין להכיר, שכן לא היו מוכרים אף בתביעת העובד עצמו אלמלא הוטבו נזקיו, היות ואינם "תלויי נוכחות" בעבודה במועד ספציפי בו נעדר עקב התאונה והיו משתלמים בכל מקרה. ממילא לא ניתן לכמת התביעה ואין לומר שהוכחה. שמא כאמור נבלעת התביעה בכללותה (אף כשבצד "הזכות" בטרם ניכוי ההחזר שהתקבל מהמל"ל, כלולים גם דמי הפגיעה לתקופת הזכאות הראשונה, כחלק מהשכר שהשתלם בידי המעביד)?; ושמא יתברר שהמעביד לא שלם שכר כלל חרף חובתו (כמעביד מורשה) לעשות כן? ושמא היה עולה מהתלושים שלא הוכח כלל שהעובד נעדר  בפועל בתקופת אי הכושר שאושרה (כפי שאירע למשל בת.א. 22317/06 הנזכר לעיל)?