פסק-דין בתיק א 2784/03

1.         התובעת, אינה ימליאנוב (להלן—אינה), ילידת 1983, נפגעה בתאונת דרכים ביום 24.8.02. רכב בו נסעה התנגש ברכב אחר בעוצמה רבה. אינה נפגעה קשה ונלקחה כמקרה דחוף לבית החולים הגליל המערבי בנהריה. היא שהתה במחלקת טיפול נמרץ והיתה מונשמת במשך שמונה ימים. בעת התאונה היא היתה חיילת בשירות סדיר.

2.         בדיון שהתקיים ביום 24.9.03 בפני כב' השופט סעב מונו בהסכמה שני מומחים רפואיים: פרופ' סודרי בתחום האורתופדי ופרופ' לאופר בתחום הפה והלסת. בנוסף הצדדים הסכימו למינוי נוירולוג אך לא היתה הסכמה אודות זהותו. בשלב מאוחר יותר מונה ד"ר ראדי שאהין כמומחה בתחום זה.

חוות דעת המומחים

3.         חוות דעתו של פרופ' סודרי הוגשה ביום 10.2.04. המומחה סקר את תולדות המקרה ואת תלונותיה הנוכחיות של התובעת וביצע בדיקות שונות. המומחה קבע כי בעת התאונה נגרמו לתובעת חבלה בראש עם שבר של הסינוס המקסילארי השמאלי, חבלה ריאתית דו-צדדית, קרע בטחול, שבר בסקרום וברמוס פוביס עליון דו-צדדי ושבר פתוח של שוקה שמאלית.

"כיום יותר משנה לאחר התאונה מוסרת על כאבים באגן וכאבים בשוק שמאל. אין שיווי משקל. בוהן שמאל נוקשה. פחות תחושה ברגל שמאל יחסית לימין. לפי הבדיקה הקלינית קיימת צליעה משמאל. תנועתיות מפרק ירך שמאל תקינה ושווה לימין עם כאבים בסוף חלק מהטווחים. כיפוף דורסאלי של קרסול שמאל מעט מוגבל. היקף קרסול שמאל גדול יותר בהשוואה לימין. חוסר ישור אקטיבי של הגליל המרוחק בבוהן שמאל, צלקת מכערת בקדמת הבטן ושתי צלקות קטנות מעט מכערות באגן. בצלומי הרנטגן של השוק, השבר ברביע הרחיקני של השוקה התחבר עם עיוות ציר לוארוס של 8 מעלות. מרווחים מפרקיים של קרסול וברך שמאל תקינים. אין עדיין חיבור מלא של הפטישון הפנימי. השברים בסאקרום ובאגן מחוברים ללא עיוות אנטומי."

            בחוות דעת סופית שניתנה ביום 17.12.04 קבע המומחה כי לתובעת נותרה נכות צמיתה כדלהלן: עבור השברים  באגן שהתחברו עם א-סימטריה קלה של האגן - 10% לפי סעיף 46 מותאם; עבור חיבור גרוע של השבר בשוק שמאל והגבלה קלה בתנועתיות הקרסול באותו הצד - 10% לפי סעיף 47 (2) א'; עבור חוסר יישור של בוהן שמאל - 5% לפי מחצית מסעיף 50 (3) מותאם; עבור הצלקות - 10% לפי סעיף 75 (1) ב'; הנכות הרפואית האורטופדית הכוללת הגיעה לשיעור של 30.7%.

4.         בתחום הפה והלסת ועצמות הפנים הגיע פרופ' לאופר למסקנה כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בחוות דעת שניתנה ביום 3.11.03.

5.         ד"ר שאהין, הנוירולוג, נתן חוות דעת ביום 16.3.04. בבדיקה הוא מצא כי: ".... תפקודי שפה תקינים. הפשטה תקינה. זכרון לטווח הקצר ירוד במידה קלה. זכרון לטווח הארוך תקין. פרקסיס תקין." במסקנותיו ציין הרופא כי "... אין עדות למחלות נוירולוגיות או פגיעות ראש קודמות. חבלת הראש שעברה היתה קשה וגרמה לנזק מוחי במיוחד פרונטלי שהשתפר במהלך הזמן. חלפו מאז התאונה כשנה וחצי ולמרות כך ממשיכה לסבול מהפרעות בזכרון לטווח קצר עם קשיים קלים בריכוז, כאבי ראש וסחרורת לעתים. תמונה זו יכולה להופיע לאחר חבלת ראש כפי שהיתה לה ואין עדות של גורם אחר היכול לגרום לכך. יחד עם זאת ההגבלה בגין כך קלה יחסית."

            המומחה קבע כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בתחום הנוירולוגי בשיעור של 5% לפי סעיף 29 (11) דומה לסעיף ביניים 34 (א-ב).

ראיות מטעם התובעת

6.         חברתה הטובה של התובעת, רינת רבין, העידה כי לפני התאונה התובעת היתה פעילה מאוד בספורט. לטענתה, היא והתובעת חברות טובות מאז גיל 13, ולדעתה התובעת השתנתה לחלוטין כתוצאה מהתאונה - "לפני התאונה היתה מלאת חיים. אחרי התאונה היא נשארה בבית ולא עושה פעילויות בעיקר רואה טלויזיה." (עמ' 9 לפרוטוקול). אחריה העידה חברה טובה נוספת, רג'ינה סבורובסקי. לדבריה, קודם לתאונה התובעת היתה יותר ספונטנית ולאחריה הפכה לעצבנית יותר ומסתגרת יותר (עמ' 11 לפרוטוקול).

7.         בעדותה הראשית סיפרה התובעת שעלתה בגיל 11 מקזחסטאן עם משפחתה. לדבריה, היא היתה תלמידה מצטיינת וספורטאית. לפני גיוסה היא עבדה תקופה קצרה במפעל בו עובדת אמה. היא התגייסה ביום 27.7.02, סיימה טירונות בבי"ס הטכני בחיל האויר בהצטיינות ואחר כך הגיעה לקורס חימוש F-16 ולאחר שבועיים נפגעה בתאונה. לאחר התאונה היא לא יכלה להמשיך להשתתף באותו קורס ולטענתה הצבא רצה לשחרר אותה בפרופיל 21 (נפשי), אך היא התעקשה לשרת ובסוף השיגה פרופיל 45 ושירתה כפקידה בבית הספר לטיסה (הוגשו מסמכים שונים מהצבא ת/1 - 1- 3).

8.         לטענתה, כתוצאה מהתאונה "אני עצבנית מאוד, אני בוכה מכל שטות, .... אני לא מוצאת שפה משותפת עם אנשים, ניתקתי קשר עם הרבה חברים... ההליכה שלי - אני לא יכולה ללבוש שום דבר חוץ מנעלי ספורט או פלטפורמה קטנה כי אני מרגישה את ההליכה שלי ... , אני לא יכולה ללבוש חצאית או חולצת בטן כי יש לי תפרים לא יפים." לטענתה, אין היא מסוגלת להרים דברים כבדים. לאחר שחרורה מהצבא היא החלה ללמוד במכינה, לקראת לימודים גבוהים והיא שאפה להידמות להוריה שהם אקדמאיים (עמ' 15 לפרוטוקול).  בלימודים היא שמה לב לבעיה של קשיי זכרון. 

9.         בחקירתה הנגדית הודתה התובעת כי בתיכון "הלימודים לא היו משהו", לדבריה בגלל "אהבה ראשונה" וטענה כי ידעה כי תוכל לשפר את הישגיה באמצעות מכינה בסיום הצבא (עמ' 16 לפרוטוקול). היא הודתה שבמכינה היא הצטרפה למסלול דו-שלבי - מסלול לתלמידים עם ציונים נמוכים הנחשבים לחלשים יותר. לטענתה, עשתה זאת בגלל בעיית הזכרון. התובעת עזבה את המכינה אחרי שנה וחצי וטענה כי סיבת עזיבתה היתה חוסר יכולת להתרכז בשיעורים וכיוון שקשה לה לשבת מפאת הכאבים (עמ' 17 לפרוטוקול). התובעת לא ביקשה הקלות בלימודים ולא ביקשה לפרוס את הלימודים על פני תקופה ארוכה יותר. לדעתה, מהלך כזה לא היה מסייע לה כתוצאה מבעיית הזכרון (עמ' 18 לפרוטוקול). בעת חקירתה הנגדית התובעת טענה כי אינה עובדת ולשאלה מה היא עושה בחיים ענתה: "כלום. מסתגרת בבית, מחשב וטלויזיה. ..." (עמ' 21).

10.        התרשמתי מעדותה של התובעת וקורות חייה כי לאחר התאונה ולמרות מגבלותיה היא עשתה מאמצים גדולים לחזור לשירות הצבאי והצליחה להגשים את מטרתה. הדבר משתקף מתיקה הצבאי. לעומת זאת, הסיבה שבגללה הפסיקה את המכינה בה השתתפה לא התבררה עד תום. נותרתי בתחושה כי התובעת, שאין לי ספק כי נפגעה קשה בתאונה וכי נותרה לה נכות תפקודית המקשה עליה, אינה מפגינה אותה מידה של עקשנות בנוגע לחיפוש עבודה והמשך הלימודים שהפגינה ביחס לביצוע שירותה הצבאי (ראו עמ' 21 - 24 לפרוטוקול).

11.        אביה של התובעת היה מהנדס פחם ברוסיה וכיום הוא עובד כמסגר ורתך (עמ' 24). אמה למדה תעשיה וניהול והיתה כלכלנית. מאז עלייתה ארצה האם עבדה, תחילה כפועלת ייצור במפעל רותם פלסט בקיבוץ לוטם והתקדמה לתפקיד מנהלת אבטחת עובדים במפעל. בין היתר, סיפרה האם שבתקופה בה טיפלו בתובעת היו הוצאות דלק גדולות של כ- 2,200 ש"ח לחודש.

12.        בנושא הניידות העיד מר מוהר אפרים, שמאי רכב שעסק בתחבורה משך שנים רבות. השמאי העיד כי רכב לצורך ניידות יעלה 94,000 ש"ח עם עלויות שנתיות של 30,000 ש"ח, לחלופין במידה והתובעת תיסע מעט, 42,000 ש"ח לשנה. עלות קבלת רשיון נהיגה עבור התובעת הוערכה בין 3,00 ש"ח עד 4,000 ש"ח. בחקירתו הנגדית הודה המומחה כי אינו מומחה רפואי ותשובותיו ניתנו בהנחה כי התובעת זקוקה לפיצוי עבור ניידות.

חקירות המומחים

13.        ד"ר שהאין ופרופ' סודרי נחקרו בבית המשפט. בחקירתו הסביר ד"ר שאהין כי כאשר ערך את חוות הדעת שנתיים לאחר התאונה לא ביקש לבצע בדיקת MRIכיוון שסבר שלא יהיה בה כדי לעזור באבחון היקף הפגיעה במקרה הספציפי. לדעתו, בדיקת MRIהיתה מראה שאירעה פגיעה אבל לא את השלכותיה הכמותיות. כפי שהוא הסביר "לפעמים פגיעות קלות יכולות לגרום לתוצאות קשות ואין קשר סיבתי בין מידת הפגיעה לתוצאות" (עמ' 31 לפרוטוקול). המומחה הסביר מדוע הבדיקות שביצע הספיקו כדי לאפשר הערכת מצבה של התובעת, לרבות מידת אובדן הזכרון לטווח קצר (עמ' 31 - 35 לפרוטוקול). כאשר הוצע לו שתופעות מאוחרות כגון ירידת יכולת למידה וביצועים הופיעו אצל התובעת אמר המומחה כי "בתלונות שלה אצלי לא הוזכרו הדברים האלה. התלוננה על כאבי ראש, במיוחד כשהיא מתעוררת בבוקר, סחרורות, זה קצת קשה לקבל את זה ששנה וחצי אחרי התאונה כשאנחנו מגיעים למצב של איזון הפגיעה שלה ואז מופיעים דברים חדשים זה קצת לא מקובל עליי. אבל אני אומר לך שלפני כן היא לא התלוננה על הדבר הזה ולא רק אצלי, יש עוד מסמך שאת הצגת אותו שהיא נבדקה אצל נוירולוג ביום 17.7.03 ... אחרי שנה מופיעה תלונה שבעצם לאורך כל הדרך לא הופיעה. לבוא ולהסיק מזה מסקנה - אני מתקשה. " (עמ' 35). המומחה גם הסכים שייתכן כי נוירולוג אחר היה מעניק לתובעת שיעור נכות של 10% על הפגיעות שהוא צפה (עמ' 38 לפרוטוקול). ביחס למשמעות הפגיעה בנוגע ללימודים אמר המומחה כי , "... אדם שצריך ללמוד חומר חדש ויש לו פגיעה כזאת אותם 5% יפריעו לו יותר מאשר אדם שיש לו עבודה רגילה. הוא יכול להתגבר על ידי לימוד יתר. זה הפיזיוטרפיה שהתכוונתי למוח. " (עמ' 42 לפרוטוקול).

14.        פרופ' סודרי נחקר אף הוא. בין היתר, הוצגה למומחה קלטת וידיאו בה צולמה התובעת מתהלכת. המומחה עמד על כך שיש לתובעת צליעה קלה משמאל (עמ' 47 לפרוטוקול). הוא נותר איתן בדעתו ביחס לשיעור הנכות הרפואית שהעניק לה בחוות דעתו.

דיון וממצאים

15.        על סמך חקירת התובעת והעדים האחרים, חוות דעת המומחים  וחקירותיהם, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הנכויות הרפואיות שנקבעו על ידי המומחים. זאת, בין היתר בהתחשב בעובדה כי המומחים מונו בהסכמת הצדדים (דיון ביום 24.9.03 בפני כב' השופט סעב ).  באשר להשפעת הנכויות על תיפקודה של התובעת, קיימת לדעתי סתירה מסויימת בין תיפקודה בצבא לאחר התאונה - אשר הצביע על גישה עיקשת ויכולת להתגבר על מגבלות - לבין תיפקודה לאחר מכן במכינה והתיאור שלה כאדם שאינו מסוגל לעבוד. התובעת הינה אדם צעיר בתחילת דרכה בחיים. על רקע עברה לא ניתן לדעת עדיין, למרות הצהרותיה, אם היתה בוחרת במקצוע עם דגש על פעילות פיזית או מקצוע עיוני לאחר לימודים. עיסוקי ההורים יכולים להתוות אינדיקציה כללית, אך לא יותר מכך. להערכתי, כושר השתכרותה של התובעת לא היה נופל משכר ממוצע במשק ויש לדעתי לחשב את הפסדיה בהתאם.  סכום זה לוקח בחשבון הפסד זכויות סוציאליות אפשרי. נכותה התיפקודית המשוקללת מגיעה ל- 35%. באשר לניידות לא הובאו ראיו מכשנעות כי התובעת לא תצליח לנהוג ברכב רגיל. לעומת זאת, שוכנעתי כי היא תתקשה יותר מאדם רגיל ללכת מרחקים ועל כן יש לפצותה בסכום גלובלי בגין הצורך להיעזר במוניות במקרים מסויימים בעתיד.