פסק-דין בתיק א 27788/04

א. כללי וטענות הצדדים

1.         זו תביעה כספית שהגיש התובע כנגד הנתבעים בגין יתרת חוב בסך 34,000 ש"ח (קרן) בגין ביצוע עבודות בתחום השילוט. הנתבעים הגישו כתב הגנה, והנתבעת 3 הגישה תביעה שכנגד ע"ס 44,795 ש"ח בגין נזקים הישירים שנגרמו לה כתוצאה מהתרשלות התובע ומעבודתו הלקויה, אובדן רווח עתידי צפוי, פגיעה במוניטין, ועוגמת נפש.

יצויין, כי בכל מקום בו נכתב תובע הכוונה גם לנתבע שכנגד, ובמקום בו נכתב נתבעת 3 הכוונה גם לתובעת שכנגד.

2.         התובע והנתבעים עוסקים בתחום השילוט. הנתבעים זכו במכרז לביצוע עבודות שילוט והתקשרו עם התובע כקבלן משנה לביצוע העבודות.

3.         התובע טוען, כי במסגרת ההתקשרות לביצוע העבודות הוסכם על תשלום של 82,134 ש"ח. לדבריו, העבודות שביצע היו לשביעות רצון הנתבעים, וקיבל תמורתן סך של 48,134 ש"ח, כשנותרה יתרת תשלום של 34,000 ש"ח. בסיום העבודות קיבל, לטענתו, שיק בסך 34,000 ש"ח ליום 16/10/01 בו נרשם בספרות 34,000 ש"ח ובמילים " שלושים וארבעה ש"ח". נטען שסוכם עם הנתבע 1 שהעבודה תושלם לאחר שיקבל את מלוא התשלום עבורה, וזו אכן הושלמה לאחר קבלת השיק ביום 16/10/01. השיק הופקד וחולל בשל חוסר התאמה בין הסכום הנקוב במילים לבין הסכום הנקוב בספרות. נטען שבפנייתו לנתבעים לפרעון השיק, נמסר שיקבל סך של 34 ש"ח.

נטען, שנתבעת 3 לא צירפה לתביעה שכנגד חשבוניות תשלום המעידות על תיקונים כלשהן לעבודת התובע.

אשר לחוות דעת השמאי נטען, שזו נערכה 4 שנים לאחר עבודות השילוט, ואינה רלוונטית. לטענתו, אין לנתבעת 3 כל טענת קיזוז שכן העבודות נסתיימו לשביעות רצונה, ובהתאם למוסכם, ומעולם לא קיבל הודעה בכתב על ליקויי עבודה. לטענתו, הנתבע 1 מודה שהטעות ברישום השיק נעשה בתום לב, ומשכך עליו לפעול ולהסדיר את תשלום החוב, אולם, לשיטתו, דרך פעולתו נגועה בחוסר תום לב באופן שמנסה להתחמק מתשלום החוב.

4.         הנתבעים 1 ו- 2 כבעלי המניות בנתבעת 3, מאשרים בתצהירי העדות (להלן: הנתבעים), שסוכם בתחילת 2001, כי תמורת העבודה שיבצע התובע, כקבלן משנה, יקבל סך 82,134 ש"ח. התובע קיבל תמורה חלקית ונותרה יתרת תשלום בסך 34,000 ש"ח. לטענתם, בעבודת התובע נתגלו ליקויים רבים שאותם נדרש לתקן ולהשלים, ורק לאחר מכן יקבל את הסכום הנותר. אולם, לטענתם, התובע ניצל העובדה שהנתבעים התחייבו להשלים העבודות בפרק זמן קצר, וסירב להמשיך בעבודות תוך התעקשות לקבלת היתרה בסך 34,000 ש"ח, ושלאחריה תושלם העבודה. כך, לטענת הנתבעים, בשל לחצי התובע, ומחוסר ברירה, שולמה היתרה האמורה בשיק, אולם הליקויים לא תוקנו, חרף פניות חוזרות ונשנות. נטען, שהליקויים תוקנו ע"י הנתבעים עצמם, דבר שגזל זמן רב, ואף גרם להארכת תקופת הערבות עליה חתמו כלפי מזמין העבודה. כן נטען, כי משלא דרש התובע במשך חודשים ארוכים קבלת הסך של 34,000 ש"ח, ומשלא תיקן הליקויים כדרישת הנתבעים, הרי שנוצרה מעין הסכמה לוויתור הדדי על זכויות הצדדים. כן נטען, שהתובע השתהה בהגשת תביעתו, ומשהגישה פנו הנתבעים לשמאות.

            הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי התובע הפר ההסכם וגרם לנזקים בסך 53,795 ש"ח (עפ"י חוות דעת שמאי), מהם יש לקזז סך של 34,000 ש"ח בתמורה לתיקון הליקויים שהתחייב להשלימם, ולא השלימם.

ב. דיון והכרעה

3.         העידו בפני התובע והנתבעים עצמם, וכן המומחה מר יהושע סדן מטעם הנתבעים.

לאחר שעיינתי בחומר שבתיק, הדיון, וסיכומי הפרקליטים אני מחליט לקבל את התביעה בעיקרה, ובכפוף לקיזוז כלהלן, אני דוחה את התביעה ביחס לנתבעים 1

ו-2, ומורה על דחיית התביעה שכנגד, בכפוף להתרת קיזוז כלהלן.

4.         אמנם בהתאם להוראות ס' 8 (ב) לפקודת השטרות (נוסח חדש) גוברת ההוראה במילים על הוראת הספרות. אך הואיל ודינו של שטר, בין צדדים קרובים, דומה לדינו של חוזה, יש לפרשו בהתאם לאומד דעתם של הצדדים לו. אומד דעת הצדדים היא אמת מידה פרשנית מנחה גם לגבי שטרות, ומוצאת את ביטויה ככזו גם בפקודה (ס' 8 (ב)) [ע"א 1560/90 משה ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(4) 498, 511-512]. לצרכי הפרשנות יש לבחון את השטר בכללותו ואף ניתן להיזקק לנסיבות החיצוניות לשטר [ע"א 4294/90 עזבון המנוחה חיה לאה רינסקי נ' רחמני, פ"ד נ(1) 453, 474].

5.         אין חולק כי הנתבעים התקשרו עם התובע לביצוע עבודות שילוט, כשהמחיר המוסכם עמד על 82,134 ש"ח, שחלק נכבד ממנו שולם, ונותרה יתרה של 34,000 ש"ח. אולם המחלוקת המרכזית שנסובה בין הצדדים היא האם יתרת התשלום שולמה כתנאי להשלמת העבודה או שמא שולמה בגמר העבודה, הרי שפלוגתאה זו אינה מצריכה הכרעה, ואסביר.

            התבוננות בתצלום השיק מגלה את ההוראות הסותרות והמכחישות זו את זו, כשסכום שהמילים מורות עליו הוא הסכום שיש לפרעו. לכאורה, עפ"י ס' 8 (ב) לפקודה - דיינו. עם זאת כפי שציינתי בסעיף 4 לעיל, יש לבחון את כוונת הצדדים לעיסקה, על אף ההוראה הנוגדת, וליתר דיוק, האם קמה כוונת הנתבעים לשלם לתובע את הסך של 34,000.

            מן הדיון עולה, כי הנתבע 1 לא שלל את עובדת יתרת החוב האמורה " לחשבונית ע"ס 82 אלף ש"ח פחות ממה ששילמתי, יוצא 34,000 ש"ח, וזה בעצם סכום החוב", ובהמשך העיד " נכון שעל חשבונית זו הזדכיתי במע"מ. גם לגבי החלק של 34 אלף ש"ח, ולמרות שבפועל לא שילמתי 34 אלף ש"ח" (פרוטוקול יום 22/6/07, עמ' 10); הנתבע 1 התכוון לשלם את הסכום האמור " למכתבו של עורך הדין מזרחי, זו אינה התחמקות מתשלום החוב. היו חילוקי דעות ואני את השיק שילמתי תחת מחאה מסוימת" (עמ' 11), ואף רשם על פני השיק במקום המיועד לספרות את החוב הנותר, אלא שכדברי הנתבע 1 " אני בדרך כלל לא עושה טעויות כאלה בשיקים" (עמ' 10), תוך שהוא מאשר שבספרות רשם 34,000 ובמילים " שלושים וארבעה שקלים", ומציין בסיכומיו כי הכיתוב נעשה בשגגה (ס' 3 לסיכומי הנתבעים).

            כן אציין, כי חרף התכתובות בין הצדדים - שצורפו כנספח ב' לתצהיר הנתבע 1, שמעידות על הסתייגות הנתבע 1, ועל העדר שביעות רצון מעבודתו של התובע - שילם הנתבע 1 את יתרת החוב, ולכל הפחות התכוון לשלם.