פסק-דין בתיק א 27730/05

זהו ערעור על החלטת כב' הרשמת יוכבד גרינוולד מיום 24.1.06 במסגרת בש"א 181880/05, לחייב את המערערת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבה בתביעה אזרחית ת"א 27730/05.

רקע כללי

1.         המערערת הינה חברה בע"מ המצויה בהליכי פירוק בפני ביהמ"ש המחוזי בת"א (תיק פש"ר 2259/02).

במסגרת הליכי הפירוק, פנה המפרק, עו"ד דוד ששון, לבית המשפט של פירוק בבקשה למתן הוראות, לפיה נתבקש ביהמ"ש לחייב את המשיבה לשלם לקופת הפירוק סך של 947,960 ש"ח ולהמציא לו מסמכים.

בהחלטה מיום 3.5.05 קבע ביהמ"ש של  פירוק כי הדרך המתאימה לבירור טענות המפרק היא במסגרת תביעה רגילה ולא בדרך של בקשה למתן הוראות מאחר ומדובר בהליך מורכב המצריך בירור עובדתי.

משכך הוגשה ביום 9.5.05 תביעה במסגרת ת"א 27730/05 ע"ס 2,500,000 ש"ח.

המשיבה מצידה הגישה בקשה לחיוב המערערת בהפקדת ערובה בבש"א 181880/05, במסגרתה קבעה כב' הרשמת גרינוולד כי יש לחייב את המערערת בהפקדת ערובה בסך 100,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבה בתיק האזרחי, במידה ויפסקו לה. זו ההחלטה נשוא הערעור דנן.

טענות המערערת

2.         לטענת המערערת טעתה הרשמת הנכבדה בכך שהתייחסה אל המערערת כאל כל חברה אחרת, מאחר ועסקינן בחברה בפירוק המתנהלת בפיקוח ביהמ"ש, ע"י מפרק שהוא ידו הארוכה של ביהמ"ש.

            טעתה הרשמת הנכבדה כאשר בחנה את סיכויי התביעה במסגרת בקשה להפקדת הוצאות, זאת לאור העובדה שביהמ"ש של פירוק, משהורה על הגשת התביעה, חזקה עליו כי בחן את סיכוייה, וכן שגתה משקבעה כי הוראת ביהמ"ש מעידה דווקא על אי הוודאות שבבקשה.

לטענת המערערת, הלכת אויקל המצוטטת בהחלטתה של כב' הרשמת, אכן קובעת כי חזקה שיש לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא שיוצא מהכלל הוא כאשר יש טעמים לסתור, ובמקרה דנן יש טעמים ברורים וחדים לסתור: האחד, בחינת ביהמ"ש של פירוק את התביעה והשני אחריותה של המשיבה למצבה הכלכלי הרעוע של המערערת.

עוד טוענת המערערת כי סעיף 353 א' לחוק החברות, תשנ"ט-1999 אינו חל עליה מאחר ודובר בו על "חברה  או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת" כך שהמחוקק ראה אל מול עיניו חברה בע"מ שלא ניתן לרדת לנכסי בעליה. בעניינינו ממילא נכסי החברה חשופים ומנוהלים ע"י המפרק.

כמו כן תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, אינה חלה עליה מאחר ואיננה רלבנטית למקרה של חברה.

            טעתה הרשמת הנכבדה משקבעה כי כושר הפירעון של החברה מוגבל ומשכך יש לחייבה בהפקדת ערובה. החלטה כזו תמנע מכל חברה שבפירוק לתבוע מבלי להפקיד ערובה להוצאות. וממילא היה עליה לבחון את כושר הפירעון של קופת הפירוק ולא של החברה.

עוד טוענת המערערת כי שגתה כב' הרשמת בקביעה כי סיכויי התביעה לא ברורים, וכן בקביעת גובה הערובה בסך 100,000 ש"ח כאשר לכאורה מדובר בתביעה פשוטה לבירור ושלא תצריך פסיקת הוצאות בגובה זה.

טענות המשיבה

3.         לטענת המשיבה, הדין החל על תביעה של חברה בפירוק, אינו שונה מהדין החל על כל תביעה של חברה, ובכל הקשור להפקדת ערובה לכיסוי הוצאות הנתבעת חלות הוראות סע' 353 א' לחוק החברות  ותקנה 519 לתקנות סד"א.

            לטענת המשיבה, אין להסיק מהחלטת ביהמ"ש המחוזי להעברת בירור טענות המערערת לתביעה  רגילה, משום קביעה כי סיכויי התביעה טובים- נהפוך הוא.

כמו כן יש לדחות את טענת המערערת כי למשיבה אחריות למצבה של המערערת. ראשית מאחר וטענה זו נטענה לראשונה בפני ערכאת הערעור, שנית כי המערערת לא הביאה לכך כל אסמכתא ושלישית מאחר והחתימה על ההסכם בין הצדדים, נשוא התביעה, נחתם למעלה משנה בטרם החלו הליכי הפירוק.

באשר לטענות המערערת בדבר כושר הפירעון של המערערת, הרי שהמפרק לא המציא לכב' הרשמת כל הוכחה כי יש בידי המערערת נכסים לכיסוי עלויות הנתבעת.