פסק-דין בתיק א 27441/03

עניינה של התביעה הוא להחזר כספים בסכום קרן של -.50,000 ש"ח שנמשכו על ידי הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") מחשבונה של הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת").

ספור המעשה, למעט לעניין זכותו של הנתבע למשוך את הכספים הנ"ל לטובתו, מוסכם על הכל.

התובעת  שפעלה  באמצעות  ה"ה  אהרון  לילוף  וראובן  פרת  (להלן:  "אהרון"

ו "ראובן" בהתאמה), התקשרה עם הנתבע לצורך הקמת חברה נוספת, היא הנתבעת, אשר הנתבע יעבוד במסגרתה וימכור מוצרים בשיטת הטלמרקטינג, כאשר המוצרים יסופקו לו על ידי התובעת.

לצורך יצירת אשראי או כבטוחה לתשלום שכרו של הנתבע או לכל סיבה אחרת, הפקידה התובעת עבור הנתבעת סכום של -.50,000 ש"ח בחשבונות בנק שנפתחו על ידי הנתבעת.

עוד סוכם וגם על כך אין חולק, כי כל עוד תפעל הנתבעת, ישולם לנתבע שכר חודשי בסך של -.5,000 ש"ח; לטענת הנתבע הכוונה היא לשלם לו שכר בשיעור הנ"ל לפחות תקופה של 10 חודשים, גם אם תופסק פעילות של הנתבעת, וזאת על מנת לפצותו על אבדן מקום עבודה קודם, בו השתכר סכום זהה ונראה כי גם לעניין זה אין מחלוקת בין הצדדים, אם כי אין צורך בקביעת מסקנה באשר לכך בנסיבות שלהלן.

סמוך למועד תחילת פעולתה של הנתבעת, בטרם החלה בפעילות מסחרית של ממש, משך הנתבע את כל הכספים הנ"ל מחשבונה של הנתבעת וזו הפסיקה את פעולתה ושיתוף הפעולה בין התובעת, או בין אהרון וראובן ובין הנתבע חדל מלהתקיים.

אין טענה בפי הצדדים באשר לזהות מקבל הכספים (קרי הנתבע ולא הנתבעת) אין טענה לכך שהתובעת אינה בעל דין נכון; הנחת היסוד של הצדדים בהליכים אלו היא שבמידה ומשיכת הכספים על ידי הנתבע לא נעשתה מסיבות המתוארות על ידיו, יש להם דין החזר לתובעת.

הנתבע לא  נתן הסבר ראוי למשיכת הכספים על ידיו; מלכתחילה טען שהוא הבין שכל מטרת אהרון וראובן היא לעשות מעין "תרגיל עוקץ" כנגד בנקים שונים, אולם הוא לא פרט את מהות החשד, הסיבה לו, וכיצד, להבנתו, היה אמור ה"תרגיל" לפעול.

בסעיפים 11 עד 13 הוא מציין שהכוונה הייתה לקבל מסגרות אשראי מהבנקים, ואח"כ "לעקוץ" אותם אולם לא הוברר כיצד ומדוע תקבל הנתבעת אשראי מהבנק (ללא בטחונות?) ומה תהיה מהות העוקץ.

לא למותר לציין כי המבקש להוכיח כי בעל דינו נקט מעשי מרמה, צריך להוכיח זאת לפי אמות מידה גבוהות יותר מהמקובל בין במשקלן ובין בכמותן [ ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ. אילנה סנדובסקי ואח', פד" נז5 עמ' 775 בעמ' 781 ]; במקרה זה, לא הצליח הנתבע להוכיח טענת זו גם לא באמות המידה הרגילות.

בסופו של דבר, זנח למעשה הנתבע את הטיעון הנ"ל ועמדתו האחרת הייתה שהוא נטל את הכספים מאחר והובטח לו, כאמור, שהוא יקבל משכורת לתקופה של עשרה חודשים לפחות, והיה ברור שהנתבעת לא תוכל לפעול עקב כך שחברות האשראי, שפעילותה תלויה בהן, לא נתנו לה את האישורים הדרושים [ עמ' 2 לפרוטוקול הדיון ביום 18.11.04 ].

ראובן מאשר שבעת נטילת הכספים על ידי הנתבע [  10 עד 12 יום לאחר תחילת הפעילות של הנתבעת לפי עדות הנתבע עצמו; שם בעמ' 2 הנ"ל ], טרם התקבלו אישורי חברות האשראי אלא שלטעמו, הדבר לוקח תקופה זמן של כשלשה חודשים (סוף עמ' 5 ותחילת עמ' 6 לפרוטוקול הדיון הנ"ל).

למעשה, אם הסיבה לנטילת הכספים על ידי הנתבע הייתה נעוצה באי קבלת האישור על ידי חברות האשראי, אין היא סיבה מוצדקת על פניה שכן הנתבע היה אמור לקבל משכורת במשך תקופה של לפחות עשרה חודשים, כפי דבריו הוא, והוא לא היה רשאי להחליט על דעת עצמו שהנתבעת לא תצליח עוד בעסקיה ועל כן הוא מחליט על הפסקת פעילותה ולוקח את המגיע לו לכאורה.

נטל השכנוע לגבי זכותו של הנתבע לקחת את הכספים הנ"ל מוטל עליו, לאחר שאין הוא חולק על נטילתם בידיו והמקרה הוא בגדר של "הודאה והדחה" [ ראה, לדוגמא, רע"א 1446/04, קולט דוקהן נ. אליהו כהן, "פדאור" (לא פורסם) 04 (17) 716 ].

הנתבע לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו; מעבר לכך, הנתבע לא שכנע כלל בדבר זכויותיו לכספים שנטל, לאחר ששינה מגישתו באשר למקור הזכות.

התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובעת את הסך של -.54,040 ש"ח, הכולל גם את הוצאות הקמת הנתבעת, שלא הוכחשו, בצרוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

כמו כן ישלם הנתבע לתובעת את הוצאות המשפט בצרוף ריבית והצמדה מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל ושכ"ט עו"ד בסך של -.6,000 ש"ח ומע"מ בצרוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.