פסק-דין בתיק א 27347/03

מבוא

1.         זוהי תביעה כספית לפיצויים בגין נזקי גוף, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").

2.         התובעת, ילידת 1977, נפגעה בתאונת דרכים ביום 12.10.01, בהיותה בת 24 (בנסיבות שאינן תאונת עבודה).

3.         הנתבעות מודות (כעת) באירוע התאונה, בכיסוי הביטוחי ובחבות על פי החוק. המחלוקת נסבה על שיעור הנזק.

נכות רפואית

4.         בעקבות התאונה טופלה התובעת בבית החולים "סורוקה" בבאר שבע; אובחנה אצלה חבלה בעין ימין. אושפזה במחלקת עיניים בשל היפרדות דמית, היפוטוניה וירוד טראומטי, ושוחררה לאחר 12 יום. ביום 20.11.01 עברה ב"רמת מרפא" ניתוח הוצאת ירוד מעין שמאל עם השתלת עדשה תוך עינית. התובעת נבדקה על ידי מומחה בתחום רפואת העיניים, ד"ר רחמים אבישר (להלן: "המומחה"). המומחה בדק את התובעת ביום 7.4.04. בחוות דעתו מאותו יום מפרט המומחה את ממצאיו ומסכם כדלקמן: "... עין שמאל: חדות ראיה ללא תיקון 6/24... האישון בעין הפגועה נשאר פיריפורמי וקבוע לא מגיב לאור. גונוסינכיה משעה 17-15, בקרקעית העין הפגועה שינויים פיגמנטריים במקולה המהווים סיבה נוספת לכושר ראייתה הפגוע בעין זאת. לא צפוי שיפור בכושר הראיה בעין הפגועה. כל הממצאים הפתולוגיים בעין שמאל הם תוצאה של החבלה בעין והטיפול בה. לסיכום הנני קובע את נכותה כתוצאה מהפגיעה בעינה השמאלית כדלקמן: בעבור הליקוי בראיה בעין שמאל - לפי (ה) (1) (1) - 10% לצמיתות... וכן לפי 62 (א) - 20% לצמיתות... וכן לפי 63 - 5% לצמיתות... סה"כ אחוזי נכות לצמיתות - 35%". המומחה מפנה כמובן לסעיפים בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות").

            הנתבעות שלחו למומחה שאלות הבהרה, מיום 23.6.04, והוא השיב ביום 11.7.04. המומחה אכן תיקן את קביעתו בשל בלבול בהגדרות מצב העין השמאלית בין חסר העדשה (אפקיה) לבין מצב לאחר השתלת עדשה תוך עינית (פסאודואפקיה), שאז אחוז הנכות המתאים לפי סעיף 62 (ב) לתקנות הוא 5%, ולפיכך עומדת הנכות המשוקללת על 19% (ב"כ התובעת כותב  בסיכומיו כי אין בכוונתו להתווכח עם קביעת המומחה, אך נוקב, משום מה, בשיעור נכות של  25%).

5.         המומחה אף השיב באותן תשובות כי הנכות בעין שמאל אינה מפריעה לתפקוד היומיומי בבית, כולל מטלות ניקוי ועבודות הבית, מבחינה פיזית (אורגנית) הנכות אינה מפריעה לתפקודה המשפחתי וכי הנכות אינה מונעת מהתובעת מלעסוק בכל עבודה למעט אלו הדורשות ראיה דו-עינית. המומחה אף הוזמן לחקירה נגדית ע"י ב"כ הנתבעות. קביעת הנכות לא נתקפה למעשה והעדות עסקה בעיקר בהיבטים תפקודיים, אליהם אשוב מיד.

            נותרנו, לפיכך, עם נכות משוקללת צמיתה של 19% בשל הפגיעה בעין שמאל (לבקשת התובעת מונה גם מומחה רפואי בתחום הכירורגיה הפלסטית, פרופ' האובן, שקבע כי לתובעת לא נותרה כל נכות בתחום זה).

הפסדי שכר לעבר

6.         התובעת נעדרה מעבודתה ושהתה בתקופות אי-כושר למשך כחודש ימים, אך לפי עדותה שלה (עמ' 19 לפרוטוקול) היא קיבלה משכורת כרגיל, כלומר ימי מחלה בתשלום. לא ברור אם ניתן לחשב את שווים של ימי המחלה בעת הפרישה. ההפסד, אם כך, לא ברור ולא מוכח. לא ניתן לפסוק הפסד לעבר מסוג זה "על דרך האומדן".

"נכות תפקודית"/אובדן כושר השתכרות

7.         "נכות תפקודית" הוא מושג המבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. המושג בא להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, על מידת ההשפעה על התפקוד בדרך-כלל. נפסק, כי "אכן גובה הנכות הרפואית אינו זהה בהכרח לשיעור הגריעה התפקודית, אך נתון זה של גובה הנכות הרפואית הינו, מכל מקום, נתון מרכזי, אם לא חותך לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית" (ע"א 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני, ניתן ביום 4.7.05, פיסקה 10). עם זאת, לא כך הוא בכל מקרה ומקרה, ובוודאי שיש להפריד בין ביטוי זה לבין קביעת הפסד כושר השתכרותו של תובע.  כהבהרת בית המשפט העליון: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעיתים, הנכות התפקודית... אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות...רצוי שנדבר בפסקי דין בשפה אחת. וכשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה  של  הנכות  על  התפקוד  בדרך כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של  התובע  המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית"" (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799 - 800 (1995)).

            בצד קביעת הנכות, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של תובע. בפריט זה על בית המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם ושעלול להיגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו.

            כאמור לעיל, יש להיזהר מבלבול בין המושגים של "נכות תפקודית" ו"פגיעה בכושר השתכרות". בית המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, בלי שיידרש כלל לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית (ראו עניין גירוגיסיאן הנ"ל, בעמ' 800). לפיכך נפסק עוד כי: "כשמובאות בפני בית המשפט ראיות על פיהן הפסדי ההשתכרות של התובע בפועל הם בשיעור מסוים, והפסדים אלה משקפים את הירידה בכושר ההשתכרות, ראיות כאלה עדיפות על קביעת ההפסד בהתאם לשיעור הנכות. שיעור הנכות התפקודית יכול לשמש מודד באותם מקרים כשאין ראיות להפסד בפועל כתוצאה מן התאונה ובית המשפט סבור, על דרך האומדן, ששיעור הנכות משקף את שיעור ההפסד " (ע"א 3526/99 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' דנינו, דינים עליון, נז', 717 (2000)).

8.         אין חולק כי התובעת עבדה עובר לתאונה ועדיין עובדת עד עצם היום הזה, חמש שנים לאחריה, באותו מקום עבודה. היא משמשת כסייעת מוסמכת בחינוך המיוחד; מאז 1998 היא מועסקת ע"י עירית רהט באותו בית ספר; במסגרת תפקידה היא עוזרת למורה הנמצאת בכיתה, בין אם כיתה של  ילדי פיגור קל ובין אם קשה (שאז הכיתה קטנה יותר) (עמ' 12 - 14 לפרוטוקול). התובעת עבדה ועובדת משרה מלאה (ליתר דיוק 90% משרה), חמישה ימים בשבוע, משכורתה לא נפגעה והיא במשרה קבועה (עמ' 16 - 17 לפרוטוקול).

9.         התובעת עורכת בחישוביה חישוב אריתמטי לפי 25%, על בסיס השכר הממוצע במשק ועותרת לפיצוי של למעלה מחצי מיליון  ש"ח. זהו חישוב מופרך בכל מרכיביו. אין המדובר בקטינה שמקצועה ושכרה אינם ידועים. התובעת אפילו לא מעלה ולא מפרטת כדבעי חשש כי בשל מגבלותיה תאלץ לעזוב את עבודתה, או, במידה ותידרש לחפש עבודה אחרת, מסיבה כלשהי, יקשה הדבר עליה. נניח לטובתה כי עשתה כן, אבל גם אז ספק אם יש לכך בסיס של ממש. מאז התאונה חלפו חמש שנים; היא ממשיכה בעבודתה אצל אותו מעסיק; יש לה קביעות; אופי עבודתה כסייעת בכיתה נותר כשהיה; המומחה מדגיש גם בעדותו, כי כל עוד אינה עוסקת בטיס, אומדן מרחקים או בקרת איכות, אלא כסייעת בכתה, אין כל בעיה מבחינת התפקוד שלה (עמ' 29 לפרוטוקול). הסיכון לעיוורון באותה עין הוא בסדר גודל של פרומילים (עמ' 36 לפרוטוקול). ניתן להפנות לע"א 830/87 מרגני נ' לוי, דינים עליון, יח, 980 (1991), שהתייחס לסיכון של הפסקת עבודתה של המערערת בבנק שבו הועסקה. נפסק, כי "ההערכה בפריט נזק זה, כשאדם ממשיך לעבוד במקום עבודתו מבלי שנגרע משכרו, קשה היא. בעניננו, מצד אחד עבודתה של המערערת קשורה בהגשת מזון  ומשקאות  והכאבים בגבה מגבילים אותה בעבודה במידה קלה כלשהי. מאידך גיסא... אין כל חשש, שבשל נכותה לא תוכל להמשיך ולבצע את  עבודתה  בבנק. בנסיבות מיוחדות אלה, רשאי היה בית המשפט להגיע למסקנה שהסיכון שהיא תעזוב את עבודתה בבנק או שיגרם לה הפסד כלשהו של השתכרות בעתיד הנו "אפסי או ספקולטיבי או היפותטי גרידא" (כלשון חברי  הנכבד, השופט ברק, בע"א 237/80 ברששת נגד האשאש ואח' פסקי דין  ל"ו  (1)  281  בעמ' 307 מול האותיות ו-ז). אין, על כן, מקום שנתערב  בקביעת בית המשפט, על פיה לא נגרם למערערת הפסד כושר השתכרות בעתיד" (פיסקה 5 לפסק הדין).

            ראו גם ע"א 354/79 מעין נ' ממרם ניהול תכנון פיתוח בע"מ, פ"ד לה (1) 77 (1980), שם נפסק כי "מי שנפגע חלקית בעין אחת אינו מפסיד את כושר הראיה, ואם אינו עוסק במקצוע יוצא דופן המצריך ראיה טובה במיוחד, כמעט שלא ניתן להוכיח לגביו פגיעה פונקציונלית, הפוגעת באופן משמעותי בכושר ההשתכרות. בנסיבות כאלה לא רק שאין זהות, אלא כמעט שאין קשר, בין אחוזי הנכות שנקבעו ובין הבסיס לחישוב הפסד ההשתכרות בעתיד. בהעדר בסיס אחר לחישוב לא היה מנוס מהליכה בדרך של קביעת פיצוי בסכום גלובלי, כפי שעשה השופט קמא אשר לקח בחשבון כי למערער יקשה לעמוד בלחצים של עבודה רצופה ללא הפסקה, וכי במידה מסויימת יהיה מוגבל בבחירת סוג העבודה".

            הדברים תואמים, בעקרון, גם את המקרה שבפניי. עם זאת, לא הייתי שולל מהתובעת לחלוטין כל פיצוי ברכיב זה. עד לגיל 67 נותרו לתובעת 38 שנות עבודה. נכות רפואית של 19% בגין הפגיעה בעינה השמאלית כן נקבעה. חשש מסוים מפני החמרה עדיין קיים. בתחשיב הנזק עתרה התובעת לפיצוי של כ- 362,000 ש"ח ברכיב זה. כאמור, בסיכומיה עלה הסכום לכ- 515,000 ש"ח. הנתבעות, בתחשיב הנזק, הציעו סכום גלובלי של 25,000 ש"ח; בסיכומיהן - 35,000 ש"ח. בנסיבות העניין יש לבחור אכן בדרך של פיצוי גלובלי. הייתי מעמיד את הפיצוי על סכום גלובלי של 90,000 ש"ח, נכון להיום (כמחצית אקטוארי לפי שכרה ולפי 19%).

כאב וסבל

10.        ע"פ הנכות וימי האשפוז (12) עומד הפיצוי על סך של 39,000 ש"ח, נכון להיום (במעוגל).

הוצאות שונות/עזרה לעבר ולעתיד

11.        ראש נזק מרכזי בפי התובעת הוא זה של עזרה וניידות, הן בעבודות הבית והן בשל הצורך בליווי צמוד. בשל עזרת אחר לעתיד היא עותרת לפיצוי של כ- 410,000 ש"ח, הן בתחשיב הנזק והן בסיכומים. רכיב שלא נכלל כלל בתחשיב הנזק של התובעת, ו"צץ" בסיכומיה, הוא של הצורך בליווי, והועמד על סך של כ- 516,000 ש"ח. גם כאן מדובר בתביעה מופרכת ומשוללת יסוד. התובעת ממילא לא הולכת רגלית לבית הספר, המרוחק יחסית מביתה, אלא נוסעת עם חברתה או עם בעלה (עמ' 19 לפרוטוקול). היא מתלוננת אמנם על כך שאין היא יוצאת בלי ליווי וכי היא מבקשת עזרה מאחיותיה בעבודות הבית כי היא "מתעייפת" (עמ' 19 - 20 לפרוטוקול), אך אין לכך כל בסיס. המומחה העיד מפורשות כי שדה הראיה לא נפגע, כי אין כל סכנה בעת הליכה ברחוב (עמ' 27 לפרוטוקול), אין כל מניעה מעיסוק בעבודות הבית, לרבות בישול (עמ' 27 - 28 לפרוטוקול),  ובמפורש, אין התובעת זקוקה למלווה (עמ' 37 לפרוטוקול).

            התובעת, אם כך, לא הוכיחה כל קבלת עזרה או ליווי ואף לא את הצורך בכך. באשר להוצאות (בעיקר רפואיות), ראוי לפסוק סכום גלובלי בגין השתתפות מסוימת בקניית טיפות או תרופות אחרות (שלפי עדות המומחה לא נחוצות בהכרח לאורך זמן - עמ' 28 לפרוטוקול, וכן נ/2) וכן בביקורות בעתיד ובנסיעות קשורות בסכום גלובלי של 10,000 ש"ח, נכון להיום. 

ניכויים

12.        מינוי פרופ' האובן התברר כבלתי נחוץ; יש לנכות את עלות שכרו, 6,000 ש"ח + מע"מ, משוערך (הפרשי הצמדה וריבית) להיום.

לסיכום