פסק-דין בתיק א 27259/04

תביעה כספית על סך 54,161 ש"ח.

הנתבע ערב כלפי התובע, תאגיד בנקאי,  בערבות אוטונומית, לחובם של מר פרץ משה והגב' דבורה משה (להלן: "החייבים") עבור הלוואה בסך 20,000 ש"ח אותה נטלו מהתובע, בחשבון שמספרו 11277 בסניף משאבי שדה (להלן: "הסניף") (להלן: "החשבון"),  ביום 24.3.1997 (להלן: "ההלוואה"). 

לטענת התובע, לאחר שהחייבים לא עמדו בתשלומי ההלוואה ונוצרו פיגורים, הוא פנה אל הנתבע,  במכתב מיום 24.2.98,  בדרישה לתשלום חוב החייבים (להלן: "המכתב הראשון"). ביום 28.10.98 הוגשה תביעה משפטית כנגד החייבים, וביום 1.11.98 , לטענתו, הוא שוב פנה אל הנתבע במכתב, בו הודיע לו על הגשת תביעה כנגד החייבים ועל זכותו להצטרף להליך המשפטי כנגדם (להלן: "המכתב השני").

נציג התובע מר נתן סרוסי (להלן: "סרוסי") הצהיר כי שוחח אישית עם הנתבע עשרות פעמים, הן טלפונית והן בסניף, והתריע בפניו על החוב.

מאידך, הנתבע הצהיר כי מיום חתימתו על הערבות ועד שלהי 2/2004 לא קיבל מהתובע כל הודעה, לא בכתב ולא בעל פה, כי החייבים מפגרים בתשלומי ההלוואה. הוא הכחיש כי נציג התובע שוחח עימו בסניף בנוגע לפיגור בתשלומי ההלוואה עליה ערב והצהיר כי פעילותו בתובע התנהלה דרך סניף התובע בירוחם וכן טלפונית וכי רק לעתים רחוקות הגיע לסניף, לדקות ספורות וקיבל שירות באמצעות הגב' כרמלה והגב' אנה בלבד.

בהחלטת כב' השופטת ח.וינבאום וולצקי מיום 4.11.2004 ניתנה לנתבע הרשות להתגונן בטענה אחת בלבד והיא שהבנק לא טרח במשך כל שנות ערבות הנתבע להלוואה ליידע את הנתבע כי החייבים לא עמדו בתשלומי ההלוואה ויצרו פיגורים. כך שלמעשה אין חולק כי חובם של החייבים הוא כפי שצוין בכתב התביעה.

הנני סבור כי יש לקבל את התביעה.

סרוסי העיד כי המכתב מיום 24.2.98 נשלח כמכתב רשום ומסר כי הסניף לא נוהג לשמור את אישורי המשלוח, אלא רק את המכתב עצמו, וזאת כיוון שהסניף ממוקם בבסיס צבאי והמכתבים  נשלחים  מתוך הבסיס בדואר צבאי ואין הסניף מקבל את האסמכתאות לדואר הרשום שנשלח. על המכתב  עצמו (נספח ב' לתצהיר סרוסי) אכן רשום כי נשלח כ- "רשום".

על כך יאמר כי היות והנתבע חתם על כתב הערבות בשנת 1997, הרי התיקון שהתקבל לחוק הערבות, תשכ"ז- 1997 (להלן :"החוק") בשנת תשנ"ח אינו חל על המקרה דנן ולפיכך אין על התובע חובה שבדין ליידע את הנתבע באמצעות דואר רשום דווקא. אך יודגש כי מכח עקרון תום הלב והיחסים שבין בנק לערב יש מקום להודיע לנתבע על פיגורים בהחזר ההלוואה מצד החייבים (רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל, פ"ד נג(4) 804).

סרוסי בתצהירו הפנה לסעיף 32 לכתב הערבות שבו נקבע לטענתו כי לגבי כל הודעה שתישלח ללווה או לערבים באמצעות הדואר - הצהרה בכתב מטעם הבנק תשמש ראיה למשלוח ההודעה וההודעה תחשב שנמסרה בתוך 72 שעות ממועד המשלוח ולכן נטען כי די בהצהרתו זו של התובע באמצעות מר סרוסי על מנת להוות ראיה למשלוח המכתבים.

ראשית, הסעיף הנכון הוא 36.

שנית, ההתייחסות בסעיף זה היא לכתובת הערב כרשום בכתב הערבות וזו לא הכתובת אליה נשלח המכתב כך שאין להסתמך על סעיף 36 הנ"ל.

יחד עם זאת, סבור אני שהנתבע הודע וידע על פיגורי החייבים בהלוואה.

סבור אני שהתובע הוכיח במאזן ההסתברויות כי המכתב הראשון אכן נשלח לנתבע לכתובת הרשומה בו.

הנתבע  בעדותו בפניי,  בתשובה לשאלה האם התגורר במועד 2/98 ברח' רמב"ם 1003 בירוחם,  ענה בשלילה. לעומת זאת, בדיון בקשת הרשות להתגונן מיום 4.11.04 הוא אישר כי בפברואר 1998 התגורר ברח' רמב"ם 103א ירוחם.

ב"כ התובע ציין כי נפלה טעות קולמוס וב"כ הנתבע אישר זאת כשהכוונה שצריך היה להירשם רמב"ם 1003, ירוחם.

ברם, לטענת הנתבע בחקירתו הוא נשאל שתי שאלות באותו דיון. האחת, אם הוא גר בכתובת המדוברת ואח"כ כשהוצג לו המכתב נשאל אם הוא מזהה אותו והוא השיב לטענתו בשלילה לשתי השאלות ולא מבין למה מתייחסים לתשובותיו כתשובה לשאלה השנייה.

לא הוגשה כל בקשה לתיקון הפרוטוקול והאמור בפרוטוקול בצירוף הערת ב"כ הצדדים לא משאירה ספק בקשר למגוריו של הנתבע בעת הרלוונטית בכתובת הנדונה. עוד מסר הנתבע כי בידו מסמך המעיד על מכירת הדירה בשנת 97 , אולם לא הגיש מסמך כלשהו בעניין ומנגד מציין כי עד  היום הוא רשום בכתובת הזו.

לעניין ההודעה לתובע על שינוי כתובת, יצוין כי אמנם הנתבע אישר שלא הודיע לתובע על שינוי כתובת אלא שכאמור עיון בכתב הערבות מלמד כי הכתובת שנרשמה ככתובת הנתבע היא מועצה מקומית ירוחם כך שלא ברורה כלל עמדת התובע כי הנתבע לא עדכן כתובתו.