פסק-דין בתיק א 27139/06

זוהי תביעה בסדר דין מהיר, בגין נזק שנגרם למכונית בתאונת דרכים. באירוע היו מעורבים במישרין שני כלי רכב: מכונית פרטית שבה נהגה התובעת 2 ומשאית, שבה נהג הנתבע 1. נהגו של רכב שלישי, שנסע לפני התאונה לפני המשאית העיד עדות מרכזית והוא (ולא  רק הוא) ייחס לרכב רביעי (צדדי ג') התנהגות שגרמה לתאונה, או תרמה לה תרומה מכרעת.

התובעת 2 נסעה בכביש 5 מזרחה. לדבריה  היא נסעה בנתיב השמאלי ביותר והחלה לחלוף על פני משאית שנסעה בנתיב שמימינה. המשאית  "התנדנדה", פגעה בה, הדפה אותה על גדר הבטיחות שמשמאל ומכוניתה נהרסה.  היא העידה "ראיתי אותה 'רוקדת' עוד לפני התאונה ולכן פחדתי ממנה ורציתי לעקוף אותה" ואחר-כך אישרה שעקפה את המשאית כי ראתה אותה "מתנדנדת" על הכביש, ובין המועד שראתה אותה "מתנדנדת" לעקיפה חלפו שניות. העדה הכחישה את הטענה שהיא סטתה שמאלה כשראתה שהמשאית בולמת והיא עצמה לא הצליחה לבלום. 

ד"ר רבינירסון לא היה מעורב בעצמו בתאונה. הוא העיד שנסע בכביש 5 מזרחה בנתיב הימני, כשאחריו משאית.  מעט לפני הפניה לרמת השרון "חתכה" את נתיב נסיעתו מכונית יפנית בצבע אפור כסוף, בלמה לפניו וגרמה לו עצמו לבלום בחוזקה כדי למנוע תאונה. המשאית שנסעה מאחוריו בלמה גם היא ולא התנגשה בו, אך מיד שמע רעש והבחין במשאית "משייטת" ימינה ושמאלה בנתיבים ואז שמע רעש של התנגשות. לאחר שעצר בימין הדרך שב למקום וראה את מכוניתה של התובעת 2 צמודה למעקה הבטיחות הרוסה ובנתיב שלימינה את המשאית. לפני התאונה נסעה המשאית בנתיב שלו עצמו אך יתכן שבסופה היתה בנתיב שלשמאלו. ד"ר רבינרסון העיד שהספיק לשנן את מספרה של המכונית הסוטה, אף שלגבי אחת הספרות היו לו ספקות והוא חשב שתי חלופות לאפשריות. הוא בטוח שהרכב היה יפני בצבע אפור כסוף ולא בצבע שנהב.

הנתבעים חיפשו אחר המכוניות שמספריהן מתאימים למידע שמסר ד"ר רבינרסון. האחת היתה פיאט פונטו בצבע שנהב (שאינה מתאימה לתיאור הפיסי שנתן רבינרסון). השניה היתה מכונית מסוג קאיה של צדדי ג' שהתאימה לתיאור. המכונית רשומה על שמו של ערן בר-טל. צבעה אפור מטאלי. ערן בר-טל מסר שבעת התאונה הוא גר ברמת השרון, אך הרכב נמסר בתקופה הרלוונטית לשימושו של אביו, שגר בקריית אתא. הבן הסביר שמצב בריאותו של האב אינו טוב והיו לו ספקות אם האב יתייצב להעיד. נקבע דיון מיוחד לשמיעת עדות זו והאב הוזמן להעיד בו, אך הוא לא  התייצב ולא מסר כל הסבר לכך. משמע, אפילו אאמין לעדותו של ערן בר-טל, אין בפני ראיה שהאב (או אחר מטעמו) לא נהג ברכב במקום התאונה.

נהג המשאית, אשר עזרן העיד שנאלץ לעצור את המשאית בבלימה חזקה מפני שהרכב שלפניו עצר בחוזקה ובמפתיע מסיבה לא ידועה. הוא לא עבר מנתיב לנתיב והצליח לעצור במרחק של 40 ס"מ מהמכונית שלפניו. הוא שמע מכה בחלק האחורי של המשית וחש שהארגז זז.  הוא אישר  שכאשר הרכב שלפניו עצר הרכב שהיה לפני הרכב שלפניו עלה על אי תנועה מצוייר בכביש, הגיע לרמזור פנה שמאלה ו"ברח". בהמשך הדברים הוא התייחס לרכב זה במילים "הרכב שחתך". בעדותו הוא  ציין שהוא חושב שצבע אותו רכב היה אפור. מוטי כהן שנסע במשאית העיד בצורה יותר מסודרת ויותר בהירה. הוא ראה רכב "חותך" משמאל לימין, כשהרכב שלפני המשאית (של ד"ר רבינרסון") בולם  בלימת פתע והמשאית אחריו  ורק אז התרחשה התאונה בחלקה האחורי של המשאית.

באשר למעורבות רכב צד ג' בפרשה:  אני נותן אמון בעדותו של ד"ר רבינרסון. הוא זכר (גם בעת שרשם הודעות על האירוע וגם בעת עדותו) פרטים רבים ומדויקים וברור שהיה ערני מאוד בעת מעשה. הוא הסביר שהתכוון להתלונן על הנהג הפרוע ולכן טרח לשנן את פרטי מכוניתו בעת האירוע. המידע שמסר מתאים למכוניתו של צד ג.  ערן בר-טל אישר שבזמן הרלוונטי גר ברמת השרון (כיוון נסיעת המכונית ה"חותכת" לפי עדויות ד"ר רבינרסון, אשר עזרן ומוטי כהן). אם, כשיטת צדדי ג' טעה ד"ר רבינרסון בפרטי המכונית שגרמה לתאונה, מפתיע (ודי חריג סטטיסטית) שהמספר המוטעה הוביל דווקא למכונית שבעליה גר ברמת השרון דווקא.  לצורך הבהרת הענין הסטטיסטי נזכיר שחלק מהמספרים שעלולים היו להתקבל עקב "טעות" כלל אינם מספרים של רכב קיים או פעיל ורק אחוז זעיר מהמכוניות שאליהן ניתן היה להגיע בבחירת מספר אקראי, קשורות בדרך כלשהי דווקא לרמת-השרון.

הסברו של ערן בר-טל, שבפועל היתה המכונית בידי אביו דרך קבע במועד התאונה לא הוכח באופן מספיק. יתירה מזו: אפילו נמסר  הרכב לאב לשימושו הקבוע, אין כל ראיה שרק האב השתמש בו תמיד. אם אין בפני בית המשפט אדם המעיד שרק הוא יכול היה לנהוג במכונית במועד מסויים, גם אין בפני בית המשפט עד היכול להכחיש נהיגה רשלנית המיוחסת לו באותו מקום ובאותה שעה - ובפי צדדי ג' אין מענה לעדותו המשכנעת של ד"ר רבינרסון.

באשר לדרך התרחשות התאונה: ד"ר רבינרסון, אשר עזרן ומוטי כהן תיארו מהלך של סטיה משמאל לימין, כאשר בתחילה היה "הרכב החותך" משמאל למשאית ובסיום תנועתו בלם לפני רכבו של ד"ר רבינרסון ובכך גרם לו לבלימת פתע. מכיוון שמתחילה היה רכבו של ד"ר רבינרסון לפני המשאית באותו נתיב, ברור שנקודת הסטיה היתה מהנתיב השמאלי ביותר, מעט לפני המשאית. היכן היתה ברגע הסטיה מכוניתה של דורית גלזר? היא סיפרה שנסעה לפני התאונה בנתיב השמאלי ביותר ושם נפגעה. היא גם סיפרה שעברה לנתיב זה כדי לעקוף את המשאית, אך הדבר קרה אחרי שראתה את המשאית "רוקדת" שניות אחדות. דורית גלזר לא ידעה דבר וחצי דבר אודות הסטיה (שמוכחת מעדויות רבינרסון, עזרן וכהן). מסתבר שזו התרחשה לפני שהיא עצמה הגיעה לנתיב השמאלי ביותר. אשר עזרן מכחיש  שמשאיתו "רקדה" בין הנתיבים, אך ד"ר רבינרסון ודורית גלזר העידו שהיא "שייטה" או "התנדנדה". "שיוט" כזה נראה כתוצאה מסתברת של תהליך בלימה ולא כתוצר שגרתי של נסיעה ישרה. לאור זאת ניתן לכרוך את האירועים ולסדרם כך: שלוש מכוניות נסעו באותו נתיב: (השני משמאל). מכוניתו של ד"ר רבינרסון, אחריה המשאית של אשר עזרן ואחריה מכוניתה של דורית גלזר. מכוניתו של ערן בר-טל נסעה בנתיב השמאלי ביותר, סטתה ימינה חסמה את דרכו של ד"ר רבינרסון ובלמה. ד"ר רבינרסון בלם וכך גם המשאית של אשר עזרן. בשלב זה עדיין נסעה דורית גלזר מאחרי המשאית (ולכן לא ראתה את הסטיה והופתעה מהבלימות שלפניה). היא כנראה לא שמרה מרחק מספיק, או שהחליטה לעקוף את המשאית במקום לעצור. בעת העקיפה "רטטה" המשאית ופגעה במכוניתה של דורית גלזר.

לאור האמור דומה שכל אחד מהמעורבים בתאונה תרם להתרחשותה: רכבו של ערן בר-טל תרם את התרומה המכרעת. אני מייחס לו 60% מהאחריות לתאונה. אלמלא סטייתו לא היו נהגי שאר המכוניות נאלצים להגיב כפי שהגיבו. בלימת המשאית לא אמורה לגרום לה "לשייט" בין הנתיבים, או לבצע תנועות רוחב. "שיוט" זה לא היה גורם לתאונה, אילו הגיבה דורית גלזר לסכנה כראוי. אני מייחס לנתבעים בגין השיוט 10% מהאחריות לאירוע. עקיפת המשאית ע"י דורית גלזר משקפת שיקול דעת רע שסיבתו, ככל שהתרשמתי, אי שמירת מרחק. אני מייחס לה תרומה של 30% להתרחשות האירוע.

באשר לנזק: בעקבות התאונה נמכרו שרידי הרכב ב - 22,622 ש"ח. השמאי העריך את הנזק שהגיע לכמחצית מערך המכונית. סביר שמכונית שנפגעה פגיעה כה קשה, איבדה חלק ניכר מערכה. אם כל שהשיגו התובעים תמורת השרידים הוא 22,622 ש"ח מסתבר שההפרש בין ערך המכונית לפני התאונה לסכום זה, הם נזקי התאונה  - חלקם בנזק ישיר וחלקם ב"ירידת ערך" (אף שהשמאי לא כתב אומדן ספציפי שלה). במקום שבו נמכר החפץ הניזוק בפועל, הנתון אודות התמורה הוא ראיה משכנעת באשר לנזק, לא פחות (ולעתים יותר) מאשר חוות-דעת מלומדת ועיונית. איש  מהמעורבים לא הביא ראיה המערערת את סבירותה של תמורה זו.

לאור האמור, זכאיות התובעות לפיצוי בגין 70% מהנזק שתבעו, דהיינו 51,204 ש"ח, הנושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 26.4.06 ועד התשלום המלא בפועל בתוספת שכ""ט עו"ד בשיעור 10% בתוספת מע"מ אגרת משפט ושכר עדים כפי שנפסק. 1/7 מסכומים אלה ישלמו הנתבעים ו- 6/7  מהסכומים ישלמו צדדי ג'.

המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום כ' באלול 3 בספטמבר 2007 בהעדר  הצדדים.

ירון בשן, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: