פסק-דין בתיק א 27129/06

1. בפני תביעת חזרה של קרנית מכוח סעיפים 9 (העוסק בזכות החזרה של הקרן) ו- 7 (העוסק בהגבלת זכאותם של נפגעים) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים התשל"ה 1975 (להלן: "החוק").

מהות התביעה :

2. ביום 23.7.94 היה רכב מ.ר. 810014 (להלן: "הרכב") מעורב בתאונה בה נפצעו נוסעים, ביניהם גם הנתבע 2, ברכב נהגה נתבעת 1 למרות שלא היה לה רשיון נהיגה בר תוקף. לאחר קרות התאונה פנו הנתבעים בתביעת פיצויים למבטחת הרכב תוך הישענותם על עדותם השיקרית במשטרת ישראל לפיה נהג הרכב היה נתבע 2. עקב כך פיצתה מבטחת הרכב שניים מהנפגעים (מר זיאד איסמעיל וכן את גברת אלוירה רפאלוב, להלן: "הנפגעים") ואילו נתבע 2 פנה בתביעה משפטית לפיצויו עקב נזקיו הגופניים מהמבטחת.

3. ביום 7.10.98 פסקה כבוד השופטת רות לבהר שרון בת.א. 2872/95 בעניין התביעה המשפטית שהגיש נתבע 2 כנגד המבטחת כי יש לדחות התביעה, ובין השאר קבעה את הממצאים העובדתיים הבאים:

"...6. לסיכום, גרסתם של עדי התביעה הייתה שקרית ומגמתית. היא ניתנה בכוונה לקבל במרמה את כספי הביטוח ולעקוף את הוראות סעיף 7 לחוק הפלת"ד שלפיו בעלים של רכב שמתיר לאדם לנהוג ברכב שעה שהוא יודע שאין לו רשיון נהיגה , ובעל הרכב נפגע בתאונה זו - אינו זכאי לכל פיצוי על פי החוק".

4. הנתבע כאמור ערער על פסק הדין הנ"ל אולם בית המשפט הותיר את הממצאים העובדתיים על כנם ודחה הערעור.

5. לאחר שהתגלה מעשה התרמית, ולאור העובדה כי נתבעת 1 הייתה בעת התאונה ללא רישיון נהיגה תקף, נאלצה התובעת להשיב למבטחת הרכב את הכספים שהאחרונה שילמה וזאת על פי חובתה המנויה בדין. בחודש יולי לשנת 2002 שילמה התובעת למבטחת הרכב את הוצאותיה כמפורט בתדפיס תצהיר העדות הראשית מטעמה של הגברת אבו קאעוד סהאם, עובדת התובעת, בסך של 22,947.63 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה.

6. ביום 25.6.06 ניתן פס"ד נגד נתבעת 1 לפיה חייב כבוד הרשם יובל גזית את נתבעת 1 לשלם לתובעת את סכום התביעה בצירוף הוצאות ושכ"ט. על כן הוגשה התביעה כנגד נתבע 2 ובכך יעסוק פס"ד זה.

עיקר טענות הנתבע :

7. הנתבע טוען כי אין כל עילת תביעה נגדו לאור העובדה כי המבטחת שילמה הפיצויים לנפגעים ביודעה כי הנפגעים ידעו כי לנתבעת 1 אין רשיון נהיגה תקף ועל כן מלכתחילה לא היו הנפגעים זכאים לקבל כל פיצוי.

8. התובעת שילמה הכספים למבטחת הרכב לאחר מתן פס"ד בת.א. 2872/95 בו ציינה השופטת כי הנפגעים שיקרו בבית המשפט, על כן יכולה הייתה לגלות בקלות כי אינה צריכה להשיב את הסכומים.

9. הנתבע טוען כי מעשה הקיזוז בין התובעת למבטחת הרכב,  נעשה כעשר שנים לאחר  מכן ובמעשים אלו הפרו את חובת תום הלב ומנעו ממנו להקטין נזקיו. הנתבע טוען כי התובעת לא הייתה אמורה להשיב למבטחת את עלויות ההוצאות הרפואיות ששולמו לפני למעלה משבע שנים והייתה אמורה לתבוע אותם והתובעת אינה חייבת להחזירם למבטחת וזאת לאור מטרותיה לפי סעיפים 9-19 לחוק.

10. הנתבע טוען כי עילת התביעה התיישנה כאשר התובעת טוענת כי השיבה את הכספים למבטחת כעבור יותר מעשר שנים מיום התשלום. הנתבע מבקש כי אם יקבע שהוא צריך להשיב את הכספים האמורים יש לנכות את הסכומים ששולמו בגין ההוצאות הרפואיות שהשיבה התובעת למבטחת.

דיון והכרעה :

11. ראשית אציין לעניין טענת ההתיישנות שמעלה הנתבע בסיכומיו, הרי דין הטענה להידחות מן הטעמים המנויים בהרחבה בהחלטתי בבש"א 167204/06 מיום 15.9.06 עליהם לא אחזור בשנית.

12. בחקירתו הנגדית אימת הנתבע את הטענה לפיה היה מעורב בתאונת דרכים יחד עם הנפגעים, שפנו כולם למבטחת וטענו כי מי שנהג ברכב היה נתבע 2 ולא נתבעת 1 ועל סמך טענה זו פוצו הנפגעים מאת המבטחת ותביעתו שלו נדחתה לאחר גילוי התרמית. הנתבע גם אישר כי עד לשנת 1998 טען כי נהג ברכב ולמעשה לא הפריע לו כלל כי הנפגעים טענו שהוא נהג ברכב ביודעם כי טענה זו בשקר מקורה. הנתבע הוסיף כי ידע שהנפגעים קיבלו כספים מהמבטחת שכן הם אמרו לו זאת (עמ' 8).

13. עיקר המחלוקת, על פי טענת הנתבע היא: כי התובעת אינה זכאית לחזור אל הנתבע על פי סעיף 9 בעבור הכספים ששילמה למבטחת, שכן שילמה אותם לאחר שפורסם פסק הדין הדוחה את תביעת הנתבע כנגד המבטחת (ובו צויין כי הנפגעים לא היו זכאים לפיצוי מפאת התרמית).
14. איני מקבל את טענות הנתבע בסיכומיו ולמעשה מקבל התביעה מן הטעמים הבאים :

א.      על פי שטר הפיטורין נ/3 אשר צורף לתצהירה של הגברת אבו קאעוד סהאם (אשר הצדדים ויתרו על חקירתה) עולה כי המבטחת פיצתה את אחת מהנפגעים (רפאילוב אלוירה) ביום 11.7.95. כאשר בשלב זה הודה הנתבע כי החזיק בטענתו השיקרית עד לשנת 1998 כי הוא היה הנהג ברכב.