פסק-דין בתיק א 27005/03

מבוא

1.         תביעת פיצויים בגין נזקי גוף.

            התובע, יואב משולם (להלן: "התובע"), עובד חברת נחושתן מעליות (1996) בע"מ (להלן: "הנתבעת 3"), הועסק בה כטכנאי שירות תיקונים למעליות שרות (הנתבעת 3 מבוטחת ב"פניקס", הנתבעת 4). לטענתו, נפגע בברכו בתאונה ביום 20.4.97, שעה שעסק בתיקון מעלית משא בבית ידיעות אחרונות (להלן: "הנתבעת 5"). באירוע, על פי הנטען, הייתה מעורבת מלגזה של הנתבעת 3, נהוגה בידי הנתבע 1, ומבוטחת על ידי "כלל", הנתבעת 2. לתובע נגרמה נכות רפואית (מוסכמת) של 20%. המל"ל הכיר בפגיעתו כתאונת עבודה. לפי חוות דעת אקטוארית עומדים תקבולי המל"ל על סדר גודל של 350,000 ש"ח; התובע טוען לנזקים מעבר לכך.

            הדיון פוצל, כך שתחילה התבררו נסיבות האירוע ושאלת סיווגו האפשרי כ"תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק" או "חוק הפיצויים"). בהחלטה מיום 25.1.07 (עמ' 24 לפרוטוקול), הוריתי על הגשת סיכומים בשאלה "האם האירוע הנטען הוכח והאם הוא נופל לגדר הגדרתה של תאונת דרכים".

2.         למקרא סיכומי הצדדים התברר, כי אין מחלוקת (בהתעלם לרגע משאלות ההתיישנות והוכחת מספר המלגזה והכיסוי שניתן לה), שאם התרחש האירוע כגרסת התובע עתה (נפילת דלת מעלית על רגלו, דלת שנדחפה מהצד השני על ידי המלגזה), אזי מדובר בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק. המחלוקת המרכזית שנתגלעה נוגעת לשאלת עצם הוכחת נסיבות האירוע.

נסיבות התאונה -  השתלשלות ההליכים

3.         תביעתו של התובע בגין אותו אירוע נטען עברה מספר "גלגולים". בסיכומיו מתאר התובע ומודה, כי התביעה הוגשה לראשונה בשנת 1998; באותה תביעה, שהוגשה כנגד המעביד בלבד, בעילה נזיקית בלבד (לא פלת"דית), פורטו נסיבות האירוע, בסעיף 3 לכתב התביעה בהאי לישנא: "ביום 20.4.97... נשלח התובע ע"י הנתבע מס' 1 לתקן מעלית משא שהותקנה ע"י הנתבע מס' 1 בבית ידיעות אחרונות. התובע נוכח לראות שסחורה שהושמה במעלית גרמה להתרוממות הדלתות החיצוניות כלפי מעלה והיה צורך לדחוף הדלתות ולהחזירן למסילה. התובע עלה על גג המעלית על מנת לדחוף הדלתות ותוך כדי פעולה קיבל מכה חזקה בברכו השמאלית ונפגע בתאונה".

            תביעה זו נמחקה. תביעה מחודשת הוגשה בשנת 2001, וצורפה לה גם ידיעות אחרונות. גם באותה עת התבססה התביעה רק על פקודת הנזיקין, והאירוע תואר באותו אופן. התיק הועבר לבית משפט השלום בראשון לציון (ת"א 5252/01). ביום 7.2.03 התקיים דיון מקדמי בפני כב' השופטת דליה גנות, אשר הורתה לתובע למסור את גירסתו לאירוע. התובע מסר כי: "הדלתות יצאו, קראו לי לתקן את המעלית, הורדתי את המעלית לקומה התחתונה, עליתי על הגג של המעלית, והגעתי לכיוון הדלתות. כדי להחזיר את הדלתות למקום היה צורך לדחוף את הדלת מבחוץ כדי שהיא תחזור למסילה. ישבתי על הגג תוך כדי כריעה על הברך ימין וברך שמאל היתה באוויר... כשביקשתי לדחוף את הדלת בעדינות מבחוץ, ביקשתי ממשה שהוא עובד של ידיעות אחרונות שידחוף את הדלתות לכיוון החזרה למקום, עם קלרק (מלגזה) כי הדלת ישבה בלחץ חזק מאוד ולא היתה אפשרות אחרת, כשהדלת חזרה למקום היא ירדה לי על הברך. אם בית המשפט שואל אותי מדוע אין זכר לגירסה זו, אני עונה שאני סיפרתי ספור זה לאורך כל הזמן. אני תמכתי את הדלת עם הידיים על מנת שתיכנס למסילה, וכשהילד [צ"ל הדלת] ירדה קבלתי מכה בברך... הדלתות ירדו במכה אחת על הברך שלי...".

            היות והייתה זו הפעם הראשונה שדבר מעורבותו של כלי רכב, קרי המלגזה, הועלה, הצהיר ב"כ התובע כי: "בנסיבות שנוצרו, אבקש למחוק את התביעה... כדי לבדוק אפשרות להרחיב את עילת התביעה...".  כב' השופטת גנות אכן מחקה את התביעה, תוך חיוב התובע בהוצאות, ופירטה בהחלטתה כדלקמן: "... לאחר שבית המשפט העיד היום את התובע הסתבר כי גרסתו בכתב התביעה לא רק שאיננה זהה לגרסתו בפרשת התביעה, אלא שהיא שונה לחלוטין. במאמר מוסגר יצוין כי בא כוחו של התובע הופתע היום לשמוע על קיומה של מלגזה שנראה שלא הוזכרה מעולם, לא במסגרת ההליכים מול המוסד לביטוח לאומי, לא במסגרת תביעה קודמת שהתנהלה בבית משפט השלום בתל אביב, ואף לא בכתב התביעה אשר בפני... לאור האמור, אין מנוס מהמסקנה המצערת שיושרו של התובע מוטל בספק מה, ולאחר שהתבררו הבדלי הגרסאות, ביקש בא כוח התובע למחוק את התביעה... ".

4.         בכתב התביעה בתיק שבפניי, לאחר שתוקן בשנית והוגש ביום 18.4.05, נכתב: "ביום 20.4.97 נשלח התובע ע"י הנתבעת 3 לתקן מעלית משא שהותקנה על ידה בבית ידיעות אחרונות. התובע נוכח לראות שסחורה שהושמה במעלית גרמה להתרוממות הדלתות החיצוניות כלפי מעלה, דבר אשר הצריך דחיפתן והחזרתן למסילה. על מנת לדחוף הדלתות מבחוץ, ביקש התובע מהנתבע 1, אשר עובד אצל הנתבעת 5, כי ידחוף הדלתות בחזרה למקום בעזרת מלגזה, מאחר והדלתות ישבו בלחץ חזק ביותר ולא היתה כל אפשרות אחרת להזיזן. עם חזרת הדלת למקומה, היא נחתה על ברכו של התובע." (סע' 3). בתצהיר עדותו הראשית של התובע מופיעה גרסה זהה: "ביום 20.4.97 נשלחתי על ידי החברה לתקן מעלית משא... כשהגעתי ראיתי כי משא שהושם במעלית גרם להתרוממות הדלתות החיצוניות כלפי מעלה ויציאתם ממסלולן, דבר אשר הצריך דחיפתן והחזרתן למסילה. כדי לתקן את התקלה היה צורך לדחוף את הדלתות מבחוץ, ביקשתי ממשה רוזלס... כי ידחוף הדלתות בחזרה למקום בעזרת מלגזה, מאחר והדלתות ישבו בלחץ חזק ביותר ולא היתה כל אפשרות אחרת להזיזן. עם חזרת הדלת למקומה מכוח הדחיפה של המלגזה, היא נחתה על ברכי." (סע' 4 לתצהיר).   

5.         התובע העיד על גרסתו זו בפניי. בחקירתו הנגדית השיב: "ש. הנתבע 1 אומר כי הוא זוכר במאה אחוז כי זה לא קרה ואין לו מושג מאיפה המצאת את זה? ת. זה לא פעם ראשונה שהדלתות האלה יצאו מהמקום, זה קורה כמה פעמים בחודש, וביקשתי מהם לשים דלתות לחסום את זה והם לא רצו לשמוע. ש. האם זה היה באופן קבוע שהנתבע 1 פותח את הדלתות עם המלגזה? ת. זו לא פעם ראשונה וגם היה מקרה שהוא כמעט נפל עם המלגזה לתוך המעלית. ש. הוא אומר שבחיים לא קרה לו שטכנאי מעלית ביקש ממנו לפתוח את דלתות המעלית עם מלגזה? ת. הוא לא צודק, ביקשתי ממנו כמה פעמים, בפעם האחרונה אמרתי לו ששוב הדלתות יצאו. אין דרך אחרת אלא עם גורם חיצוני וזה בתפקיד של הנתבע 1 הוא אחראי על המלגזה. זה לא פעם ראשונה שהוא דחף את הדלתות. ש. היו עדים לתמונה [צ"ל תאונה]? ת. היו אנשים מידיעות אחרונות. שמעתי כי איש האחזקה, אחי, שמע על המקרה. אני לא יודע מי היה בחוץ... ש. אתה אומר כי העדים היו קובי ואיש אחזקה? ת. קובי לא היה לידי מתי שזה קרה, הנתבע 1 היה ואני..." (עמ' 12 - 13 לפרוטוקול).

6.         משה רוזלס זומן לעדות בידי הנתבעים. בפתח עדותו התברר כי בשנת 2001 קיבל אירוע מוחי ויצא לפנסיה. בחקירתו הראשית העיד: "ש. אתה מכיר את התובע? ת. כן, הוא היה תמיד בא לתקן לנו את המעלית. ש. עד שראית אותו פה, לא זכרת אותו? ת. לא... ת. אני לא יודע. אם הייתי יודע הייתי אומר שקרה לו משהו, אבל אני לא יודע. מאז שיצאתי לפנסיה לא ראיתי אותו ואפילו את שמו איני זוכר. לפני כן זכרתי. אני לא יודע לספר על תאונה כלשהי. היו בינינו יחסים טובים..." (עמ' 20 - 21 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית השיב: "ש. יכול להיות שאתה לא זוכר אם דיברת איתו? ת. לא זוכר. אפילו שהוא אומר שפגעתי בו אני לא זוכר. אני לא זוכר שום דבר. ש. אינך זוכר כי חלית? ת. לא יודע. נהיה לי בלבול מוח. ש. ממה נהיה לך בלבול מוח? ת. חצי גוף שלי משותק. אני לא ידוע ממה זה בא לי. לא זוכר שום דבר, אפילו מה אכלתי אתמול בלילה. ש. אתה לא זוכר אם משולם עבד או לא עבד איתך? ת. אני זוכר, כי אני מכיר אותו בפנים. הוא רואה אותי הוא לא מאמין. אני הייתי בן אדם חיה. היה לנו שיחה ישירה היינו יושבים ושותים קפה. אני זוכר את הדברים הטובים, אבל דברים אחרים אני לא זוכר. מה שאמת - אמת. הוא תמיד היה בא מתקן את המעליות...." (עמ' 22 לפרוטוקול). באופן ספציפי לעניין נסיבות קרות התאונה דחה מכל וכל עד זה את מעורבותה האפשרית של מלגזתו: "ש. משולם סיפר בבית המשפט שיום אחד הוא הגיע לתקן את המעלית וכיון שהדלתות יצאו מהמקום... אתה זוכר שהיו דלתות שיוצאות מהמעלית? ת. ת. היו יוצאות, אבל לא הייתי מגיע עם המלגזות לשם... ש. משולם אומר שהוא לא יכול היה לדחוף את הדלת ולכן הוא ביקש שהמלגזה תפעיל לחץ על הדלת. ת. אם במקרה הייתי דוחף את הדלת ומשולם היה שם זה היה מוריד לו חצי רגל. זה צריך להיות אמבולנס ולהודיע לביטוח. אחרי זה לא היה אמבולנס ולא כלום... ש. מולא דוח. בחברת הביטוח יש כזה. ת. אני לא ראיתי ולא ידעתי שהוא נפגע כי הדלת סגורה. אם באותו רגע נפגע הוא היה צריך לצעוק והייתי יודע מה קרה... אפילו שהוא אומר שפגעתי בו אני לא זוכר. אני לא זוכר שום דבר... ש. אתה זוכר אם היה אפשר להזיז את הדלת ביד? ת. כן. הטכנאים עצמם. לפעמים הוא היה מגיע ולפעמים אחרים, אבל רב הזמן הוא הגיע..." (עמ' 22 - 23 לפרוטוקול). אכן, בשל אותו אירוע מוחי ו"בלבול" יש לקחת את דברי רוזלס בזהירות, אך ברור, על פני הדברים ומתוכם, שהוא ממש לא תומך בגרסתו של התובע, ולמעשה לא יודע לומר איך הוא נפגע. 

"אני מאמין"

7.         אני נדרש כרגע "להאמין" או שלא "להאמין" לגרסתו האחרונה של התובע. אכן, אין זו משימה קלה. ברור הדבר, שאינני יכול לפטור את עצמי באמירה סתמית שלפיה "אני מאמין" או "אני לא מאמין" לו. "אותות האמת", כלשונה של הוראת סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), המתגלים במשך המשפט, "אינם לובשים דווקא צורת סימנים העולים מן ההתנהגות של העד אלא עיקר הכוונה למסקנות אותן ניתן להסיק ממכלול הנתונים העובדתיים ומן ההסברים לסוגיהם, הנפרשים לפני בית המשפט והמאמתים או סותרים גרסותיו של העד" (דברי כב' השופט שמגר, כתוארו אז, בע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436; ראו גם איזכור בהסכמה של דברים אלו בע"פ 4701/94 אוחיון נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך מא, 679). כידוע, "אין זה נדיר שעדותו של עד, כשהיא לעצמה, אינה מאפשרת לבית המשפט להגיע לכלל ממצא ברור. במקרה כזה שומה על בית המשפט לעמת עדות זו עם הראיות האחרות ולהגיע - על יסוד ראיה כוללת - לידי קביעת ממצאים" (דברי כב' השופט שלמה לוין, כתוארו אז, בע"פ 567/80 אביטן נ' מדינת ישראל, בנוסח שפורסם ב"דינים ועוד", עמ' 22 מתוך 31). כאשר פונה בית המשפט לבחון את מהימנותו של עד, לרבות בעל דין, עומדים לרשותו ארבעה מבחנים בסיסיים: מבחן ה"התרשמות" - התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית של בית המשפט מהתנהגותו של העד על דוכן העדים; מבחן ה"השוואה החיצונית" - השוואת דברי העד עם דברים שאמר במקום אחר או עם דבריהם של עדים אחרים; מבחן ה"השוואה הפנימית" - העמדת דברי העד במבחן של הגיון, שכל ישר וניסיון חיים; ומבחן ה"אישיות" - בדיקת ההשלכה האפשרית של אופיו של העד ונגיעתו לעניין על מהימנות דבריו (ראו י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, 2003, בעמ' 1599 ואילך).        ראו גם את דברי כב' השופטת דורנר בע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך לז', 475, פסקה 3: "כמובן שגורל המשפט ייחתך על פי שיקולי מהימנות, ואיש אינו חולק על כך. אלא ש... ניתן לקבוע את המהימנות בשתי צורות: או על פי התרשמות מהעדים או על פי שיקולי הגיון...קיימת גם דרך שלישית, הנראית בעיני היעילה והמציאותית ביותר, של שילוב בין שני אמצעים אלה... הסקת מסקנות מתוך ניתוח קר ואנליטי של הראיות, היא אחת הדרכים הכשרות לקביעת מהימנות, ואם שיקוליו של השופט הינם אכן משכנעים ועומדים במבחן, הרי אין כל סיבה שלא לאשר את מסקנותיו...".

            ולאחר הדברים האלה יש לשוב ולהזכיר, כי על התובע מוטל הנטל להוכיח, אמנם ברמה של "מאזן הסתברויות", כי יסודות תביעתו, לרבות אופן קרות האירוע, הוכחו.

8.         התובע מסר מספר "סיפורי מעשה". ביום 15.6.98 נותן המהנדס דוד ניב חוות דעת, לבקשתו של התובע. התובע מסר למהנדס גרסה (כך אישר בעדותו, עמ' 16 לפרוטוקול). מפי התובע נרשם: "המעלית מיועדת להובלת סחורות והיא ללא דלת בתא. בנסיעת המעלית נתקלה סחורה בדלת הפיר וזו נפתחה בצורה לא סימטרית. בפעולה רגילה בעת פתיחת הדלת, הדלת העליונה מאוזנת ע"י הדלת התחתונה וזו נשארת במצב בו היא נמצאת כאשר הדלת נפתחה ע"י הסחורה היא נפתחה, כאמור, בצורה לא סימטרית כאשר צד אחד מורם יותר מהצד השני במצב כזה הוחזקה הדלת באמצעות חיכוך בין הדלת למסילתה. כאשר מר משולם ניסה לשחרר את הדלת נשמטה זו ונפלה ופגעה ברגלו של מר משולם". רוצה לומר - מלגזה - לא; נפילת דלת - כן.

            באותה שנה, 1998, מוגשת התביעה הראשונה לבית המשפט. כמפורט לעיל, בגרסתו שהופיעה שם לא מופיע מוטיב המלגזה, וכלל לא מוזכרת נפילת דלת של מעלית. כלומר: מלגזה - לא; נפילת דלת - לא;  מכה חזקה כתוצאה מדחיפת הדלת - כן.

            כשנה לאחר מכן מתייצב התובע בפני הרופא שנתן חוות דעת מטעמו, בתאריך 13.6.99, דר' סולן. המומחה, לאחר שעיין בתיעוד רפואי וכן בפרוטוקולי הוועדות במל"ל, רושם מפיו של התובע (ואין מחלוקת כי כך סיפר לרופא, ראו עדות התובע, עמ' 16 לפרוטוקול) את הדברים הבאים: "מדברי הנבדק ומהתיעוד הרפואי עולה שמר יואב משולם, טכנאי מעליות, נפגע בברך שמאל בתאונת עבודה ביום 20.4.97, בעת תיקון מעלית משא. התאונה ארעה כאשר דלת מעלית, מסוג "גיליוטינה" (במשקל 70-60 ק"ג), נסגרה בפתאומיות וגרמה לו לחבלה ישירה בברך השמאלית". עינינו הרואות: מדברי התובע עצמו ובהסתמך על גרסתו במל"ל, אין אזכור לא רק למלגזה אלא גם לא לנפילת דלת, רק לטענה בדבר סגירת דלת בפתאומיות. הפעם: מלגזה - לא; נפילת דלת - לא; סגירת דלת בפתאומיות - כן.

            יצוין שהתובע לא פנה לטיפול רפואי בסמוך לאחר האירוע כך שגם אין תיעוד רלוונטי שיכול לסייע (אישור נתבע על עצם התרחשותה של פגיעה בעבודה עשוי לדבר לחובת נתבע; עם זאת, מדובר אך בראיה כשאר הראיות, ושעה שאין היא מפרטת את נסיבות הפגיעה אזי משקלה, בהקשר זה, איננו מהותי כלל ועיקר).

9.         דחיפת דלת בכוח? נפילת דלת? סגירת דלת? מלגזה, שדוחפת מהצד השני?