פסק-דין בתיק א 26556/04

א.        העובדות הצריכות לתובענה

1.         ביום 8/3/04 הגישה עיריית הרצליה (להלן:"התובעת") תביעה כספית בסדר דין מקוצר כנגד בית תיאטראות חניונים בע"מ (להלן:"הנתבעת") בגין אי תשלום ארנונה בין השנים 1998-2003 ובין החודשים ינואר, פברואר 2004.

2.         הנתבעת הינה חברת בת של חב' תיאטראות ישראל אשר הקימה בניין ברח' מדינת היהודים 91 הרצליה. את הבניין היא משכירה לדיירים ולבעלי עסקים שונים. בבנין זה, חניון תת קרקעי של שתי קומות המשמשות כשטחי חניה לבעלי העסקים ולעובדי המקום (להלן: "הנכס" ו/או "החניון").

3.         הנתבעת, המנהלת את החניון, התקשרה עם מי מדיירי הבניין שהיה מעוניין בכך, לספק שירותי חניה בתשלום. יודגש כי מגרש חניה זה הינו מגרש חניה מקורה  ואשר לציבור הרחב אין אפשרות חניה בו.

4.         ביום 14/4/04 הגישה הנתבעת בקשת רשות להתגונן. וביום 16/5/04 הגישו הצדדים הודעה משותפת כי התובעת הסכימה על מתן רשות להתגונן לנתבעת ועל כן התביעה הועברה להידון כתביעה רגילה.

5.         לאחר הגשת התביעה ובקשת הרשות להגן, הנתבעת שילמה ביום 20/4/04 סכום כולל בסך של 138,830 ש"ח. בתשלום זה פרעה את חובה לשנים 2002, 2003 ואת חודשים ינואר, פברואר 2004.

            בהמלצת בית המשפט אף סולק החוב של שנת 2001.

            על כן, המחלוקת שנותרה כעת מתייחסת לחיוב הנתבעת בתשלום הארנונה בין
            השנים 1998, 1999 ו-2000.

6.         מאחר והמחלוקת נסובה סביב שנים אלו בלבד, ובעקבות המלצת בית המשפט שילמה הנתבעת את חובה לשנת 2001, נדחו הדיונים בעניין זה לבקשת ב"כ העירייה בטענה כי אמור להינתן פסק דין בעניין דומה למתנהל בעניינינו ע"י כבוד בית המשפט העליון ברע"א 10643/02 חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ ואח' נגד עיריית הרצליה ואשר יש בו כדי להכריע בשאלות השנויות במחלוקת אף לעניין תובענה זו. כשהוכרע העניין בפרשת חבס וניתן פסה"ד החליטה התובעת להמשיך ולנהל את התביעה דנא.

ב.         גדר המחלוקת

1.         אציין ואדגיש כי ראשיתה של התביעה דנא הינה בחיוב הנתבעת בתשלום ארנונה לשנת 1997.

2.         בצו הארנונה של עיריית הרצליה לשנת 1997 בפרק 11 (1) נקבע כי הגדרת "חניון" הינה: " חניון מקורה אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום".

3.         הנתבעת אשר מנהלת עסק של חניון בן כ- 100 מקומות חניה חויבה ע"י התובעת לשלם ארנונה בשנה זו בהתאם לסיווג העיקרי של הבניין דהיינו: כמבנה תעשייה. הנתבעת אשר חלקה על קביעה זו של העירייה, פנתה לבית המשפט המחוזי.

4.         כבוד השופטת סירוטה בבית המשפט המחוזי בע"ש 2606/99 קיבלה את עמדת הנתבעת וקבעה כי הנכס הינו בבחינת "חניון מקורה אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום" ועל כן יש לחייבו כסיווג נפרד ועצמאי ולא כחלק מהשימוש העיקרי של הנכס. משמע, הנחה משמעותית בשיעור הארנונה.

5.         בשנים 98-99 שינתה העירייה את הגדרת החניון בצווי הארנונה כך שחניון הוגדר כ:" חניון מקורה הפתוח לציבור הרחב אשר החניה בו נעשית תמורת תשלום".

6.         לאור השינוי האמור לעיל בהגדרת "חניון", טענה העירייה כי החניון שוב אינו עונה להגדרה ולכן אין לחייב עפ"י תעריף של חניון, כפי שנקבע בפסק דינה של כב' השופטת סירוטה אלא יש לחייב לפי השימוש העיקרי של הנכס.

7.         בשנת 2000 הוסיפה העירייה סיווג חדש בסעיף 11(4) בנוסף להגדרה הקיימת של חניון כפי שהיתה בשנים 98 ו- 99 וכך קבעה:

11(4)    "שטחים באחד מן הבניינים המפורטים בפרק 2 סעיפים 2.1 ו-2.4 ופרקים 3-6 המשמשים לחניה ושאינם פתוחים לציבור הרחב 62.65 ש"ח לכל מ"ר".

            עפ"י סיווג חדש זה, מופחת סכום החיוב מהחיוב שעפ"י שימוש עיקרי בנכס ואולם גבוה מהחיוב של חניון עפ"י הגדרתו בצו הארנונה לשנת 1997.

8.         העירייה טענה לאורך כל הדרך ובפרוטוקולי הדיונים כי השינוי שנעשה בשנים 98 ו-99 בצווי הארנונה בהגדרת חניון, איננו שינוי מהותי כי אם הבהרה של הסיווג "חניון", כפי שהוגדר בצו הארנונה הקודם.