פסק-דין בתיק א 26378/99

1.         התובעת הגישה תביעה כספית ותביעת פינוי כנגד הנתבעת 1 (להלן, גם "חתונה"). חתונה לא התגוננה בפני התביעה וניתן נגדה פסק דין. לימים פסק הדין בוטל ע"י כב' הרשם שדה בגדר תיק בש"א 12567/01. בדיון האמור הסתבר כי יש לצרף בעל דין נוסף, הוא הנתבע 2 (להלן, גם "טימור"). פסק הדין בוטל באופן שהגנתם של חתונה וטימור נשמעה כאחד.

2.         הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר דוד חרליקאר (להלן-"חרליקאר"), אחראי על הנכסים בסניף קריות מערב של התובעת. מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם-שלהם. קבעתי התיק לישיבת הוכחות, ואולם בפתח הישיבה הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות.

3.         למקרא החומר שבפניי נהיר כי מרבית העובדות אינן שנויות במחלוקת.

            ביום 15/2/76 השכירה התובעת לחתונה ולאמה המנוחה, רחל דויטיאשווילי ז"ל (להלן- "האם"), דירת מגורים הנמצאת ברח' ירושלים 92/23 בקרית ים (להלן-"הדירה"). חתונה וטימור הם בתה ובנה של האם. אין חולקין כי בעת שנחתם הסכם השכירות היה טימור קטין בן 7 שהתגורר בדירה עם האם ואחותו, חתונה.

4.         ככל שעסקינן בחתונה, הרי נטען על ידי חרליקאר, ולא נסתר, כי בשנת 1980 עזבה חתונה את הדירה לאחר נישואיה ומימשה את זכויותיה כאשר רכשה דירה אחרת. חתונה עצמה מציינת כי בשנת 1977 היא עברה להתגורר עם בעלה ובנה בדירה אחרת ברח' לכיש 32, קרית ים. דירה זו הייתה שייכת לחמותה. בחודש מרץ 1999, כך לגרסת חרליקאר, חתונה חזרה ותפסה חזקה בדירה, וזאת לאחר יותר מ-18 שנה בהן עזבה את הדירה. בהתאם לתצהירה של חתונה, בשנת 2002 היא רכשה עם בעלה דירה ברח' התבור 2, בקרית ים. לאחר הרכישה התערערו יחסיה עם בעלה והיא עזבה את הדירה שם ועברה לגור עם ילדה בדירה, יחד עם אחיה טימור, ובדירה זו היא מתגוררת עד עצם היום הזה.

5.         כללם של דברים: ככל שעסקינן בחתונה, היא הודתה בפני כב' הרשם שדה כי היא נמצאת בדירה " כבת רשות מכוח זכותו של אחי הגר בה מאז שנפטרה אמי וגם לפני כן". ממילא, לחתונה אין כל זכויות חזקה בדירה, אלא ככל שתוכר זכותו של טימור. הדברים אף עולים בעליל למקרא סיכום טענות ב"כ הנתבעים. הוא אינו טוען לכל זכות עצמאית של חתונה, אלא ממקד מעייניו לעניין זכויותיו הנטענות של טימור. אכן, בגדר סיכום טענותיו, הוא טוען טענות נוספות אודות זכויותיו של מר יוסף אנוקאשווילי, בנה של חתונה, ואף מצרף את תצהירו. אין בדעתי להידרש לטיעון זה שהוא בבחינת הרחבת חזית והגנבת ראיות פסולה ונפסדת.

            הנה כי כן, ברי שעיקר המחלוקת היא לעניין זכויותיו הנטענות של טימור. ועוד מאוחדים ב"כ הצדדים בכך שזכותו של טימור נגזרת מהוראות חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח- 1998 (להלן- "החוק הנ"ל").  כך, משום שהתובעת היא " חברה לדיור ציבורי", כמשמעותה בחוק הנ"ל, וממילא הדירה בנדוננו היא " דירה ציבורית" והשכרתה היא " השכרה ציבורית", דהיינו " השכרה למי שהופנה ע"י משרד הבינוי והשיכון או המשרד לקליטת העליה לחברה לדיור ציבורי לצורך שכירת דירה ציבורית" (סעיף 1, הוא סעיף ההגדרות).

6.         טימור בתצהירו מציין כי הדירה היא דירת מגוריו, עוד מהיותו ילד. בתאריך 15/8/95 הוא נישא לגב' נורית דויטיאשווילי, ויחד עמה המשיך להתגורר בדירה. ממשיך טימור ומציין כי " בחודש ינואר 1996 רכשנו, אשתי לשעבר ואנוכי, דירה ברח' חיים 42/6, קרית ביאליק. בחודש ינואר 1998 עברנו, אשתי לשעבר ואנוכי, להתגורר בדירה זו" (סעיף 6 לתצהירו). ממשיך טימור ומציין כי " אמי... נפטרה ביום 10/7/98, ומיד לאחר פטירתה עזבתי את הדירה ברח' חיים וחזרתי להתגורר בדירה ברח' הגליל, אשר בה התגוררה אמי עד יומה האחרון" (סעיף 7).

            הנה כי כן, כך מסכם טימור, " יש להדגיש כי עזיבתי את הדירה ברח' הגליל הייתה לתקופה קצרה של 6 חודשים בלבד - תקופה בה התגוררתי עם אשתי ברח' חיים בקרית ביאליק, וגם בתקופה זו הייתי מתגורר לסירוגין עם אמי החולה בדירה ברח' הגליל" (סעיף 9).

7.         החוק הנ"ל מעניק זכויות ל" דייר ממשיך". זה מוגדר, בין השאר, כ" בן זוג של זכאי שנפטר... וכן ילדו... ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי..." (סעיף 1). אין ספק כי האם היא בבחינת " זכאי".

            האם, כזכור, נפטרה ביום 10/7/98. גם אם אקבל דברי טימור, כמות-שהם, ברי כי בתקופה של שישה חודשים הוא עזב את הדירה והתגורר עם אשתו בדירה אחרת, ברח' חיים בקרית ביאליק (להלן-"דירת רח' חיים"). ממילא, אין חולקין כי לפחות שישה חודשים מתוך השלוש שנים לא עמד טימור בתנאי של מגורים עם הזכאי שלוש שנים לפחות טרם פטירתו.

            הכיצד התמודד טימור עם הטיעון הנ"ל? לטעמו, גם באותה תקופה של שישה חודשים יש לראות אותו כמי שהתגורר, לא רק בדירת רח' חיים, אלא אף בדירה. יחסיו של טימור עם אשתו היו מעורערים. בתקופת אותם שישה חודשים היה טימור שוהה מרבית הזמן בדירה וסועד את האם, עד יומה האחרון. החובה של מגורים לתקופה של שלוש שנים אינה מטילה על הדייר חובת שהייה רצופה מיום ליום.

8.         בחנתי טענה זו של טימור ובדעתי לדחותה. "מגורים" מוגדרים במילון אבן שושן כ" דיור, שהייה במקום, ישיבה בקביעות במקום:" (עמ' 624). נהיר, איפוא, כי ברגיל יש לאדם מקום מגורים אחד. הדבר עולה, בעליל, למקרא תצהירו של טימור עצמו. כזכור, בסעיף 6 הוא אומר כי עם נישואיו לאשתו " עברנו... להתגורר בדירה זו" (היא דירת רח' חיים- ש.ל.). ובהמשך הוא מציין כי לאחר פטירת האם " חזרתי להתגורר בדירה ברח' הגליל" (היא הדירה - ש.ל.). משמע, אף טימור יודע לאבחן באיזו דירה הוא "מתגורר" מעת לעת. הוא עקר מן הדירה ("עברנו") לדירת רח' חיים, על מנת להתגורר בה. הוא שב ועקר מדירת רח' חיים ("חזרתי להתגורר") על מנת להתגורר בדירה. אינני מקבל את הטענה כי בתקופה מן התקופות הוא היה מתגורר הן בדירת רח' חיים והן בדירה.

            בא-כוחו המלומד של טימור מבקש לסמוך טיעונו על פסק דינה של כב' השופטת טאובר ב-ת.א. (חי') 3872/00 עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בע"מ נ' זגורי מנחם. כב' השופטת טאובר קבעה שם כי מקום ש"הבן מתגורר בדירה ומגיע לדירה בלילות" הרי החוק הנ"ל "אינו מטיל על הדייר חובת רציפות מיום ליום". אכן, בכל הכבוד, צודקת כב' השופטת טאובר, ואולם טימור רואה שלא כהלכה את המתחייב מפסק דינה. אכן, אין אדם "שבוי" למקום מגוריו. וכך, למשל, אם היו עוררין על זכויותיו המוחלטות של טימור בדירת רח' חיים, רק מן הטעם שלרגל העובדה שסעד את אמו הוא נעדר זמן רב מדירת רח' חיים, טענה זו הייתה נהדפת. כך, ברגיל, לגבי כל אדם ואדם שברי שאינו שוהה 24 שעות בבית מגוריו, והעובדה שהוא יוצא למקום עבודתו, מבקר בני משפחה וחברים ומשוטט בארץ ובעולם, אינה מנתקת את זיקת המגורים שלו. ואולם ברי שכשם שלא ניתן היה לגרוע מזכותו של טימור בדירת רח' חיים, כך לא ניתן להצמיח, יש מאין, זכות מגורים בשתי הדירות. שאם לא תאמר כן למה לא ייחשב טימור כ"מתגורר", לא רק בשתי דירות, אלא אולי בשלוש, ארבע וכן הלאה?

9.         הנה כי כן, טימור כושל בתחילת הדרך שהרי הוא אינו עונה על ההגדרה של "דייר ממשיך". די בכך כדי להכשיל את הגנתו. ואולם, מעבר לכך, גם לו היה טימור מוכר כ"דייר ממשיך", הרי סעיף 3(ב) לחוק הנ"ל קובע כי הוראותיו יחולו על "דייר ממשיך" רק " אם לא הייתה בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים, בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי...". והרי טימור הודה, כזכור, כי בחודש ינואר 1996 רכש עם אשתו-לשעבר את דירת רח' חיים. משמע, גם לו היה טימור עובר את משוכת ההגדרה של "דייר ממשיך", הרי ברי כי הייתה בבעלותו דירה בתקופה החמש שנים שקדמו לפטירת האם, באופן שהוא אינו יכול לחסות תחת כנפי החוק הנ"ל.

10.        הנה כי כן, אין לטימור הגנה בפני התביעה. משעה שטענותיה של חתונה נגזרות אך מכוחו של טימור, ברי שאף לה אין הגנה בפני התביעה. ביקשתי לעשות כמיטבי על מנת להניע את הצדדים להגיע לפיתרון שימנע את תוצאת פסק הדין, ובעיקר לנוכח הנסיבות האישיות המצערות. חבל שלא הסתייע הדבר. משעה ששומה עליי לחרוץ את הדין, אין מנוס מלקבל את התביעה. לנוכח הנסיבות האמורות אחייב בהוצאות מתונות מן המקובל אצלי. בגדר סיכום הטענות זנחה התובעת את התביעה לסעד כספי ומשום כך בדעתי להורות אך על פינוי כמבוקש.

11.        לפיכך, הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לפנות את הדירה ברח' ירושלים 92/23 בקרית ים ולהחזיר את החזקה בה, כשהיא פנויה מכל אדם ו/או חפץ, לידי התובעת. עוד הנני מחייב את הנתבעים בתשלום הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 3,700 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

12.        המזכירות תמציא העתק מפסק דיני לב"כ הצדדים בדואר רשום + אישור מסירה.

ניתן היום כ"ג בסיון, תשס"ה (30 ביוני 2005) בהעדר הצדדים.