פסק-דין בתיק א 25918/04

מבוא

1.         בפניי תביעה כספית לתשלום סך של 274,736 ש"ח. עילת התביעה היא נזק שנגרם לתובעים מחמת הפסקת התקשרותם עם הנתבעות בחוזים להפעלת תחנת תידלוק וחנות נוחות בתחנת דלק בשער הגיא. הטענה המרכזית העומדת בבסיס התביעה היא שהנתבעות נהגו בחוסר תום לב בכך שהפסיקו את התקשרותן החוזית עם התובעים.

2.         התובעת 1 (להלן: "התובעת") היא חברה הנשלטת והמנוהלת על ידי התובע 2 (להלן: "התובע") ועיסוקה הוא ניהול תחנות דלק. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") מפעילה תחנות תדלוק, לרבות תחנת תדלוק בצומת שער הגיא (להלן: "התחנה"). הנתבעת 2 (להלן: "ילו") היא חברת בת של הנתבעת, ועיסוקה בניהול חנויות נוחות בתחומי תחנות תדלוק של הנתבעת.

3.         ביום 9.5.2001 נכרת חוזה בין התובעת לנתבעת, לפיו נמסרה התחנה לניהולה של התובעת (להלן: "הסכם התחנה"). ביום 28.2.2002 נכרת חוזה בין התובעת, הנתבעת וילו, לפיו מסרו הנתבעות לניהולה של התובעת חנות נוחות הנמצאת בתחומי התחנה (להלן: "הסכם החנות"). ביום 5.8.2002 נחתמה תוספת להסכם החנות (להלן: "התוספת להסכם החנות"). יצויין כי בפועל החלה הנתבעת להפעיל את התחנה והחנות בו זמנית, ביום 9.5.2001, עוד קודם שנכרת הסכם החנות.

4.         בהסכם התחנה נקבע כי הוא יחול החל מיום 9.5.2001 וכלה ביום 30.4.2004 (ס' 2.1.11). יחד עם זאת, ס' 29 להסכם התחנה קבע כי כל צד יהיה רשאי להביא את ההסכם לידי גמר בהודעה מוקדמת של חודשיים. מפאת חשיבותו של סעיף זה, ראוי לצטטו במלואו:

            "כל אחד מהצדדים יהיה רשאי להודיע לצד השני על רצונו להפסיק את ההתקשרות על פי הסכם זה בהודעה מוקדמת של 2 חודשים אשר תימסר לצד השני בכתב, מכל סיבה שהיא, לרבות, אך מבלי לגרוע מכלליות האמור, באם לא יגיעו הצדדים להסכמה לגבי שינוי עמלת הניהול כאמור בסעיף 13.1.2."

5.         בס' 5.1 להסכם החנות נקבע כי הוא יעמוד בתקפו החל מיום 2.1.2002 וכלה במועד סיומו של הסכם התחנה, בפועל או על פי המועד הנקוב בו, לפי המוקדם. בס' 14.1 נקבע כי עם תום תקופת הפעלה בת שישה חודשים, שתסתיים ביום 1.7.2002, יקיימו הצדדים מו"מ בנוגע לתמורה החודשית שתשלם התובעת לנתבעת, וכי "בהעדר הסכמה, יבוא הסכם זה לידי סיום, מבלי שלצדדים תקום טענה ו/או תביעה כלשהי." התמורה החודשית ששילמה התובעת לנתבעת בגין תקופת ההפעלה הראשונה של החנות הועמדה על 35,000 ש"ח.

6.         תקפו של הסכם החנות הוארך עם תום תקופת ההפעלה הראשונה, וזאת במסגרת התוספת להסכם החנות.

בס' 2.1 לתוספת להסכם החנות, שנחתמה כחודש לאחר תום תקופת ההפעלה הראשונה של החנות, נקבע כדלקמן:

            "מוסכם בזה, כי עם תום תקופת הפעלה בת 12 חודשים (להלן: "תקופת ההפעלה השניה") המתחילה ביום 1.7.02 ותסתיים ביום 30.6.03, יקיימו הצדדים מו"מ בנוגע לתמורה החודשית בגין התמורה, שעל המנהל [התובעת- ח.ב.] לשלם לפז (להלן: "התמורה"). בהעדר הסכמה, יבוא הסכם זה לידי סיום בתום תקופת ההפעלה השניה, מבלי שלצדדים תקום טענה ו/או תביעה כלשהי."

            התמורה החודשית ששילמה התובעת לנתבעת בגין תקופת ההפעלה השניה של החנות הועלתה והועמדה על סכום של 45,000 ש"ח בתוספת אחוזים מסויימים מהיקף המכירות החודשי, המשתנים בהתאם למחזור המכירות.

7.         לקראת תום תקופת ההפעלה השניה של החנות נוהל בין הצדדים  משא ומתן לגבי גובה התמורה שתשלם התובעת לנתבעת בגין תקופת הפעלה נוספת. הנתבעת דרשה כי התמורה תגדל ותועמד על סך של 80,000 ש"ח בתוספת 6% מהמחזור (ראה עדותם של יקי קינן ויורם אייל בע' 15 ו-21 לפרוטוקול). התובעים סירבו לכך, בנימוק שהדבר יסב להם הפסדים. המשא ומתן נקלע למבוי סתום. נציגי הנתבעת הבהירו לתובעים כי אם לא ייעתרו לדרישתם, הם יביאו את ההסכמים בין הצדדים לסיומם. התובעים עמדו בסרובם. ביום 30.7.2003 הודיעה הנתבעת לתובעים כי הסכמי התחנה והחנות יבואו לסיום ביום 31.10.2003. ניתנה איפוא לתובעים הודעה מוקדמת בת שלושה חודשים, למרות שלפי הסכם החנות הוא היה אמור לפקוע מאליו מיד עם תום תקופת ההפעלה השניה, קרי, ביום 30.6.2003, ולמרות שלפי הסכם התחנה, ניתן היה להסתפק בהודעה מראש של חודשיים ימים בלבד. אין חולק כי הסיבה היחידה להחלטתה של הנתבעת להביא את הסכם התחנה לידי סיומו המוקדם היתה סרובם של התובעים להגדיל את התמורה המשולמת לנתבעות לפי הסכם החנות. אין גם חולק כי הנתבעות היו שבעות רצון, אם לא למעלה מכך, מהאופן בו הפעילו התובעים את התחנה והחנות.

8.         התובעים טוענים כי מדובר בחוסר תום לב מובהק מצידן של הנתבעות, אשר ניסו לכפות על התובעים התחייבות לתשלומים בהיקף בלתי סביר, וכאשר התכתיב נכשל, החליטו לבטל את החוזים בין הצדדים בלא כל טעם ענייני.

הנתבעות טוענות כי בהעדר הסכמה על התמורה שתשולם להן בגין החנות, פקע הסכם החנות מאליו. באשר להסכם התחנה, לא היתה כל מניעה לעשות שימוש בהוראת ס' 29 להסכם, המקנה לכל צד את הזכות להביא את ההסכם לידי סיום בהודעה מוקדמת של חודשיים ימים. במקרה דנן אף ניתנה לתובעת לפנים משורת הדין הודעה מוקדמת בת שלושה חודשים. לטענת הנתבעות, קיימת אצלן מדיניות אסטרטגית ברורה, שהתובע היה מודע לה היטב, לפיה ניהול התחנה וניהול החנות בתחנה יהיו בידי אותו גורם, מה שמכונה אצלן: " One Captain One Ship"- "ספינה אחת, קפטן אחד".

דיון

9.         על מנת שהתובעים יזכו בתביעתם, שומה היה עליהם לבסס את טענתם לפיה נהגו הנתבעות בחוסר תום לב כלפיהן. זוהי איפוא השאלה המרכזית הטעונה הכרעה.

10.        באשר לחוזה החנות, דומה כי התשובה לשאלה זו ברורה מאליה- הצדדים קבעו מראש כי במידה ולא תושג הסכמה לגבי התמורה החודשית שהתובעת תשלם לנתבעת בגין הפעלת החנות, הסכם החנות יפקע מאליו, וכלשון ההסכם "בהעדר הסכמה, יבוא הסכם זה לידי סיום בתום תקופת ההפעלה השניה, מבלי שלצדדים תקום טענה ו/או תביעה כלשהי."

            אין כל סיבה שלא ליתן להסכמה זו תוקף מחייב. כידוע, תוכנו של חוזה יכול להיות ככל אשר הסכימו הצדדים(ס' 24 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973), ומנגנון פקיעה עצמי של החוזה הוא חלק מתוכן החוזה. על כן, בהעדר הסכמה על גובה התמורה שתשלם התובעת לנתבעת, פקע הסכם החנות מאליו ולא נדרשה כל הודעת ביטול מצידן של הנתבעות. הדבר דומה לקביעה של מועד לסיום החוזה. בהגיע מועד הסיום, החוזה מסתיים מאליו ולא נדרשת כל פעולה על מנת להביאו לידי סיום.

            על כן, לא יכולה לעמוד לתובעים כל טענה בקשר לסיומו של הסכם החנות.

11.        למעלה מהצורך ולמען הסר ספק, אינני סבור כי לגופו של ענין נהגו הנתבעות בחוסר תום לב כלפי התובעים בכך שדרשו להגדיל את התמורה שתשולם להן לפי הסכם החנות כתנאי להארכתו. החנות נפתחה שלושה וחצי חודשים בלבד לפני כריתתו של הסכם החנות. על כן היה מדובר בחנות חדשה הנמצאת בשלבי הרצה, והיקף המכירות בה היה מטבע הדברים במגמת צמיחה (ראה ס' 10 לתצהירו של יורם אייל, מנהל רשת תחנות תדלוק בנתבעת). לא בכדי נקבעו בהסכם החנות תקופות הפעלה קצרות- תחילה חצי שנה ולאחר מכן שנה אחת, תוך עדכון והעלאת גובה התמורה- הדבר מלמד על כוונה של הצדדים להקנות גמישות במנגנון החוזי ביניהם, בהתאם להתפתחויות בשטח. מטעם זה ממש קבעו הצדדים כי בהעדר הסכמה ביניהם לגבי גובה התמורה שתשלם התובעת לנתבעת, יפקע הסכם החנות מאליו.

12.        ראוי לציין כי בסופו של דבר, לאחר שלא הושגה הסכמה בין הצדדים והסכם החנות פקע, הועברה החנות להפעלתו של זכיין אחר, המשלם כיום תמורה קרובה, בשינויים קלים, למה שהתובעים נדרשו וסרבו לשלם- סכום קבוע של 85,000 ש"ח ובנוסף 5% ממחזור המכירות (ראה עדותו של יורם אייל בע' 21 לפרוטוקול).  יתר על כן, מכירות החנות אף עלו ביחס לתקופה בה הופעלה על ידי התובעים בשיעור של כ- 30% (ראה ס' 26 לתצהירו של יורם אייל וכן עדותו של יקי קינן, מנהל אזורי של הנתבעת, בע' 15 לפרוטוקול). עובדה זו מלמדת כי דרישתה של הנתבעת להגדיל את התמורה המשולמת לה בגין הפעלת החנות נמצאה מוצדקת.