פסק-דין בתיק א 2589/01

1.         זוהי תביעה ותביעה שכנגד, העוסקות בהתחשבנות כספית בין הצדדים, בגין שרותי לוגיסטיקה, אותם סיפקה התובעת לנתבעת, בהתאם להסכם שנחתם ביניהם לשיתוף פעולה עסקי, החל משנת 1996 ועד ליום 1.7.01.

רקע עובדתי

2.         התובעת והנתבעת שכנגד 1 - מחלף מחסני לוגיסטיקה והפצה (1986) בע"מ (להלן: "התובעת" או " מחלף") הינה חברה העוסקת באחסנה מיון והפצה של טובין ללקוחותיה. "מחלף" היא בבעלותה של חברת אגיש הובלה בינלאומית בע"מ (להלן: "הנתבעת שכנגד 2" או "אגיש") וחברה נוספת העוסקות בתחום השילוח הבינלאומי. שתי החברות משתפות פעולה ויחד עוסקות בשילוח הבינלאומי שנעשה על ידי "אגיש" והאחסון וההפצה - נעשה על ידי "מחלף".

המשביר מחסני אופנה בע"מ (להלן:  "הנתבעת" או " המשביר") הינה חברה ציבורית העוסקת ביבוא, שיווק, הפצה ומכירה של מוצרי הלבשה שונים בסניפים רבים בישראל. "המשביר" הייתה שותפה מרכזית להקמתה של "מחלף" ואף הייתה בעלת מניות בשיעור של 15% מהון מניותיה של "מחלף", עד ליום  31.5.98.

3.         ביום 29.9.96 נחתם בין "מחלף" ל"משביר" הסכם, על פיו תספק "מחלף" שירותי לוגיסטיקה ל"משביר" (להלן: "הסכם השירותים").

בסעיף 2 להסכם השירותים הוגדרו שירותי הלוגיסטיקה, אותם תבצע "מחלף", כך:

"שרותי לוגיסטיקה כוללת למטענים ימיים ו/או  אוויריים הכוללים טיפול במטען משער הספק באיטליה, העברת המטען לנמל באיטליה, תובלה ימית או אווירית, טיפול בנמל ושחרור במכס, הובלה למחסן וביצוע העבודות כמפורט בנספח התפעולי המצורף להסכם זה כנספח א', והובלת המטענים לסניפי המשביר בישראל, למעט אילת".

כן נאמר בסעיף 5 להסכם השירותים, כי "מחלף" מתחייבת להפיץ את המטען לסניפי הלקוח תוך 36 שעות, מעת קבלתם במחסן "מחלף". 

התמורה שתשלם "המשביר" בגין ביצוע השירותים הנ"ל, נקבעה כפונקציה של ערך המטען המיובא, ובהתאם להיקף היבוא. בכל שנה קלנדארית תשולם תמורה בשיעור 11.95% מערך הסחורה, לצרכי מכס.

התמורה כללה הפצה אחת לכל 7,000 ש"ח סחורה. כל הפצה נוספת מחויבת בתוספת של 700 ש"ח. דמי האחסנה משולמים על ידי המשביר, אלא במקרה בו האחסנה נגרמה ממעשה או מחדל של מחלף.

4.         ביום 4.6.97 הושג סיכום בין הצדדים על תוספת להסכם השירותים (להלן: " התוספת להסכם"), לפיה שונה שיעור התמורה שנקבע בהסכם השירותים לתמורה מדורגת, בהתאם להיקף היבוא, הנעה מ-11.6% לערך מטען עד 30 מליון ש"ח ועד ל- 9.47% לערך המטען העולה על 60 מליון ש"ח. בסמוך למועד חתימת התוספת להסכם, רכשה "המשביר" 15% מהון מניות התובעת, כאמור לעיל.

5.         ביום 28.5.98 נחתם הסכם בין "המשביר" לבין "מחלף" ובעלי מניותיה האחרים, לפיו העבירה "המשביר" את כל מניותיה לידי בעלי המניות האחרים. במסגרת הסכם זה הוסכם כי תוקפו של הסכם השירותים יוארך עד ליום 30.6.00 ובתום תקופה זו יתחדש הסכם השירותים מאליו ובאופן אוטומאטי, לתקופות נוספות של 12 חודשים כל אחת עד לארבע תקופות נוספות. כמו כן הוסכם, שבכל עת במהלך התקופות הנוספות תהא לנתבעת הזכות להודיע לתובעת על סיום הסכם השירותים בהודעה מראש ובכתב של 6 חודשים, על פי שיקול דעתה הבלעדי של הנתבעת, גם לפני תום תוקף ההסכם.

6.         ביום 10.4.00 הוסכם בין הצדדים בכתב על שינוי אופן חישוב התמורה למתן השירותים. במקום תשלום מדורג נקבע, כי התשלום יהיה ל- 9.95% מערך הסחורה, כששיעור זה יחול  החל מ- 1.1.2000 על היבוא מכל היעדים בכל העולם. נושא ההובלות לאילת - טרם סוכם.

7.         ביום 8.2.01 הודיעה "המשביר" ל"מחלף" על סיום הסכם השירותים החל מתאריך 1.7.01.

ביום 1.4.01 שלחה התובעת לנתבעת מכתב ובו דרישות לתשלום כספים המגיעים לה עבור השירותים אותם סיפקה במהלך שנת 2000 ולתשלום כספים המגיעים לה בגין חריגות מהסכם השירותים. ה"משביר" מצידה שלחה מכתב המכחיש את טענות "מחלף".  הצדדים לא הגיעו להבנה ביניהם ומערכת היחסים עלתה על שרטון.

            התחשבנות כספית זו הינה נשוא תביעה זו.

טענות הצדדים

טענות התובעת :

8.         תביעת מחלף נחלקת לשני ראשים עיקריים. האחד - לפיצוי בגין נזק שנגרם לה לטענתה עקב מצג שווא והטעיה בעת שינוי התמורה באפריל 2000. השני - אי תשלום בגין פרמטרים שונים בהסכם.

א.  מצג-השוא

9.         לטענת התובעת, התמורה לה הייתה זכאית עבור ביצוע השירותים, הייתה פונקציה של ערך המטען, ומכיוון שעסקה במיון כל פריט ופריט, הייתה חשיבות ליחס שבין כמות הפריטים לערכם הכולל. השירותים שהיה עליה לספק, על פי " הסכם השירותים", היו רק לגבי הובלות מטענים מאיטליה, אך בשנים 1997-1999 חרגה הנתבעת מהמוסכם ומסרה לה לטיפול גם מטענים מספרד, תורכיה והמזרח הרחוק בהיקף קטן. התובעת לא מחתה על כך ולא ראתה בכך שינוי מהותי להסכם, משום שלא שונה מהותית היחס שבין כמות הפריטים לערכם. לטענתה, בשנת 2000, ביצעה הנתבעת שינוי מהותי בכל יבוא פריטי הלבוש והחלה לייבא בעיקר מהמזרח הרחוק. היבוא מהמזרח התאפיין בפריטים רבים יותר בעלי ערך כספי נמוך יותר. בעקבות זאת, פנתה לנתבעת, וביום 10.4.00 נערכה פגישה בין מנהלי התובעת למנכ"ל הנתבעת דאז, מר יוסי פייט. לטענת התובעת, בפגישה זו הודיעה מנכ"ל הנתבעת למנהל התובעת, כי ההיקף הכספי של ההזמנות לשנת 2000 יסתכם בערך כולל של 74 מיליון ש"ח בשנה. בהתאם לכך, ועל יסוד מצג זה, הסכימה התובעת לשנוי תנאי התשלום לכלל היבוא, החל משנת 2000, ללא תלות בארץ היבוא.  הוסכם על תשלום תמורה בשיעור קבוע של 9.95% מערך היבוא, שכן התובעת סברה, כי יש בסכום זה כדי לפצות על ייקור ההובלה מן המזרח והטיפול בכמות הפריטים. בפועל, בסוף שנת 2000, הסתבר לתובעת, כי המחזור הכולל הסתכם ב- 64 מיליון ש"ח בלבד. לפיכך, התמורה הכוללת לא רק שלא גדלה אלא אף קטנה מהשיעורים שהיו קבועים בהסכם השירותים, טרם השינוי שהוכנס בו, בגין המצג הכוזב.