פסק-דין בתיק א 25830/05

בפני תביעה לחיוב אישי של בורר בטענה לקיומו של מניע פסול מכוח סעיף 30 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן: " חוק הבוררות") וכן מכוח טענות אישיות אחרות שהועלו כנגדו, בשל כך  שעשה שימוש, במסגרת הבוררות, בשיק ביטחון שהתובע נתן לו לשמור עבורו.

הצדדים והעובדות הצריכות לעניין .

התובע, הינו אזרחי ישראלי, יהודי חרדי, שעיסוקו בזמנים הרלבנטיים לתביעה היה מסחר בארבעת המינים בארצות-הברית. התובע היה צד להליך בוררות בינו לבין מר מנשה ארנון, מר נתנאל ארנון, מר גדי אזולאי, מר אבי גרינפלד ומר דוד טאלר (הללו כונו על-ידי התובע ובעקבותיו על-ידי הנתבע " הצדדים השלישיים" הגם שאינם בעלי דין בתביעה, ולפיכך יכונו כך גם בפסק-דין זה). אותם צדדים שלישיים, חלקם עוסקים בגידול הדסים וחלקם עוסקים במסחר ארבעת המינים. הנתבע, הינו אזרחי ישראלי, יהודי חרדי, שעיסוקו, בין השאר, מסחר בארבעת המינים ושימש בורר בבוררות שהתנהלה בין התובע לצדדים השלישיים.

בין הצדדים השלישיים נחתם בשנת 2000 הסכם לשותפות בגידול הדסים ושיווקם. ביום 2/8/00 חתם התובע על הסכם לפיו מכר אחד הצדדים השלישיים (מר טאלר) את חלקו בשותפות הנ"ל לתובע, ובתמורה התחייב התובע לשלם למר טאלר 50,000$ בהתאם לתנאי ההסכם (להלן: " הסכם הכניסה לשותפות").  לטענת התובע, בשל חששו מליטול על עצמו התחייבות זו של 50,000$, ניתן לתובע שיק לביטחון על סך 200,000 ש"ח (להלן: " שיק הביטחון") ע"י אחד מהצדדים השלישיים, נתנאל, במטרה לשכנעו להיכנס לשותפות וכבטוחה להתחייבותו. באותו היום (2/8/00) נחתם בין התובע לצדדים השלישיים הנותרים הסכם לשותפות "חדש" לגידול ושיווק הדסים לחג הסוכות תשס"א (להלן: " הסכם השותפות").

לטענת התובע, הוא נסע לארצות-הברית לשם ניהול העסק לפני חג הסוכות וחזר סמוך לחג החנוכה. לטענתו, טרם נסיעתו הוא הפקיד את שיק הביטחון בידי הנתבע, הבורר המוסכם, מאחר וחשש שיאבד לו, על מנת שהאחרון ישמור עליו כשומר חינם עד שובו מחו"ל. כשחזר התברר לו כי השותפות נחלה הפסדים כספיים, כי כל אחד מהשותפים צריך לשאת מכיסו בהפסדים, וכי במהלך שהותו בחו"ל הוציא הנתבע "פסק ביניים" ללא ידיעתו של התובע ומבלי שנשמעו טענותיו, בו קבע את חלקו של התובע בהפסדים והכריע בעניינים הנוגעים להסכם כניסתו לשותפות, למרות שלא נכללה בו תניית בוררות. ביום 8/1/03 הוציא הנתבע פסק בוררות סופי בו קבע כי על התובע לשלם לקופת השותפות 40,709 $.

לטענת התובע, התנהלו ההליכים שלא כדין ומבלי שהיתה לו הזדמנות נאותה לשטוח טענותיו. לעניין פסק הבוררות הסופי טוען התובע כי הנתבע נתן במסגרתו החלטות נוספות, חסרות בסיס, החורגות מסמכותו, כפי שעשה גם במהלך כל הבוררות. כפי שהתברר לתובע בדיעבד, פעל הבורר בחוסר תום לב ובמרמה, תוך שהוא רוקח קנוניה עם הצדדים השלישיים ומסתיר מהתובע כי יש לו איתם קשרים אישיים ועסקיים.

הנתבע הכחיש את טענותיו של התובע. לטענתו עודכן התובע, כל משך שהייתו בחו"ל, בדבר מצב השותפות והוא ידע, כבר אז, כי השותפות נחלה הפסדים. מאחר ונתגלעו מחלוקות בין השותפים, פנו התובע והצדדים השלישיים אל הנתבע, שהוא הבורר המוסכם בהתאם להסכם השותפות, ביקשו לקבל הכרעתו והלה נעתר לבקשתם. התובע עודכן טלפונית ולקח חלק פעיל בבוררות תוך ניהול שיחות טלפון ממושכות עם הנתבע. בשל אופי השותפות, תחום עיסוקה, והצורך לשלם לספקים, לא ניתן היה לעכב את ההכרעה עד לשובו של התובע מחו"ל. אמנם פסק הבוררות ניתן בהעדרו הפיזי של התובע אך הוא ניתן לאחר שמיעת טענות הצדדים ושקילתן, וההחלטות ופסק הדין, היו בסמכותו. חלוקת ההפסדים התבצעה לפי חלקיהם היחסיים של השותפים, כפי שהוסכם ביניהם בכתב ובע"פ. 

בנוסף טוען הנתבע כי עוד בשלב בו קיים התובע מגעים עם הצדדים השלישיים וטרם חתימת הסכם השותפות, נפגש התובע עם הנתבע ושוחח עמו על קשריו של האחרון עם הצדדים השלישיים. רק לאחר שנחה דעתו של התובע בעניין זה והוא הגיע למסקנה כי הדבר לא ישפיע על שיקול דעת הנתבע כבורר מוסכם, חתם על הסכם השותפות.

לטענת הנתבע נסע התובע לארצות-הברית ופעל שם מטעם ובשם השותפות ואת שיק הביטחון נתן לנתבע, לא מפאת חששו לאבד את השיק אלא על מנת שהנתבע יכריע כבורר מוסכם, בין היתר, מה יעשה בו.

לטענת התובע בתצהירו, משך כל תקופת שהותו בחו"ל, לא שוחח איתו הנתבע על הפסדים של השותפות או על הבוררות. השיחות היחידות היו בעניין הפרות שביצע טאלר והעברות כספים. כן טוען התובע כי במהלך שהותו בארצות-הברית צברה השותפות רווחים בסך 147,000$ אותם חילקה עם שובו מחו"ל. רק לאחר מכן הודיע לו הנתבע, לראשונה, כי השותפות נחלה הפסדים, כי כל אחד מהשותפים יצטרך לשאת בחלק מסויים מכיסו וכי יש כבר החלטת בורר בעניין. כן טען כי מעולם לא קיבל אסמכתא כלשהי לעניין היקפי ייצור ההדסים באותה שנה, עלות הייצור, היקף השיווק והתמורה שנתקבלה.

מאחר והתובע לא קיבל את קביעותיו של הנתבע ומנגד דרשו הצדדים השלישיים כי התובע יקיים את פסק הבורר, פנו הצדדים לבית דין צדק בני-ברק בראשות הרב קרליץ שליט"א (להלן: " בית דין צדק") בנוגע לפסילת הבוררות, על מנת שהחלטתו תחייב את הצדדים באופן סופי ומוחלט. לטענת התובע הנתבע הוא שהכתיב את הפנייה לבית דין צדק זה.

ביום ו' בתמוז תשס"ג (6/7/2003) ניתן פסק דין ביניים על-ידי בית דין צדק לפיו לאחר בחינת טענות הצדדים והמסמכים, אין עילה לפסילת פסק הבוררות והוא מחייב את הצדדים, אך מאחר והנתבע אמר בבית דין צדק כי התובע סרב לטעון טענותיו בפירוט, על מנת שפסק הדין יקבל תוקף סופי, עליו לזמן את התובע לשמוע מלוא טיעוניו. לטענת התובע, משחש כי ההליך לא תקין, ויתר על האפשרות שניתנה לו בבית הדין לשטוח טענותיו.

ביום יז' בטבת תשס"ד (11/1/2004) נתן בית דין צדק החלטה לפיה לא הוכחה לעת עתה עילה לפסילת פסק הבוררות, אך ביקש לראות את המסמכים שנדונו בבוררות בפני הנתבע וחייב את התובע לשלם לצדדים השלישיים תשלום ראשון בסך של 1,000$.

ביום כג' בשבט תשס"ד (15/2/04) נתן בית דין צדק פסק ביניים לפיו על התובע לשלם מיידית לצדדים השלישיים 40,709$.

לטענת התובע, גם ההליך שהתנהל בפני בית דין צדק לא היה תקין מאחר ואחד הדיינים שנתנו את ההחלטות, הרב פוייזן, והנתבע מלמדים יחדיו באותו מוסד חינוכי ונוסעים אליו יחד כל שבוע. לטענת התובע לו ידע זאת מראש, לא היה מסכים כי אותו רב ידון בעניינו. לטענת הנתבע, אין בינו לבין הרב פוייזן שום קשר ואין שום משמעות לכך כי הנתבע השתמש באותה תחבורה ציבורית עם הדיין.

לטענת הנתבע, חתמו הצדדים על שטר בוררין לפיו התחייבו לקבל כל פסק דין שיתן בית דין צדק וצויין כי הם מוותרים מראש על מתן נימוק כלשהו לפסק הבוררות. ערכאה זו היתה, לטענת הנתבע, מעין ערכאת ערעור ולאחר שהיא בחנה את אופן התנהלותו של הנתבע, היא אישררה את פסק הבורר שנתן.

התובע סירב למלא אחר החלטות בית דין צדק.

ביום 21/3/04 הגישו הצדדים השלישיים בקשה לאישור פסק בורר במסגרת ה.פ. 000514/04 והתובע הגיש ביום 24/3/2004 בקשה לביטול פסק בורר ולביטול פסק בית הדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב במסגרת ה.פ. 000533/04 (להלן: " התביעה בבית המשפט המחוזי"). ביום 21/11/2004 ניתנו החלטות ופסק-דין ע"י ס"נ כב' השופטת ר'' שטרנברג - אליעז בהם נקבע כי התובע אחר את המועד לגבי העילות הקבועות בסעיפים 24(3), (4) ו-(10) לחוק הבוררות. כמו כן נדונה טענת התובע לפיה לא היה להסכם הבוררות תוקף וקבעה כי אין ספק שהתובע נתן הסכמתו למינוי הבורר. בעקבות זאת קבעה כי הבקשה לביטול פסק הבוררות של הבורר נדחית, ולאחר שהתובע חזר בו מבקשתו לבטל את הפסק של בית הדין, הוא אושר (להלן: " פסק הדין"). לטענת התובע, בקשתו נדחתה מטעמים פרוצדוראליים של איחור בהגשתה. לטענת הנתבע, פסק הדין היה מנומק וסתם הגולל על הפרשה.

בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי פנו הצדדים השלישיים להוצאה לפועל לשם מימוש פסק הבורר.