פסק-דין בתיק א 25589/01

1.         התביעה המקורית, לסילוק יד וצו מניעה קבוע  הוגשה נגד 10 נתבעים.

            נושא התביעה, מקרקעין בבעלות המדינה, אשר בשנת 1991 ניתן לנתבע מס' 1 היתר לרעיית בקר עליהם (להלן: "המקרקעין").  

            התובע, מינהל מקרקעי ישראל, טען כי ההיתר היה אישי, קצוב לשנה ומותנה בקיומם של תנאים שונים. במועד הגשת התביעה, ההיתר לא היה בתוקף מזה שנים ולכן נתבע מס' 1 ושאר הנתבעים, אף אם באו מכוחו של נתבע מס' 1, הינם פולשים ומסיגי גבול שתפסו בנכס חזקה ופעלו בו ללא זכות והיתר. הכנסת ראשי בקר למקרקעין, נעשתה בניגוד לחוק וללא הסכמתו, ידיעתו ורשותו של המינהל. 

לפיכך, עתר המינהל "ליתן צו מניעה קבוע כנגד כל הנתבעים מלהיכנס ו/או לעשות כל שימוש בנכס, מכל סוג שהוא , גם בעתיד".

2.         נתבע מס' 2 (7 בכתב התביעה המקורי, להלן: "נתבע מס' 2"), טען בכתב ההגנה כי דין התביעה להידחות או להימחק על הסף מחמת חוסר יריבות ו/או היעדר עילה. עוד טען כי אין לו "כל זיקה לקרקע או למרעה ו/או לראשי בקר כלשהם ביחס למקרקעין נשוא התובענה...לא עושה ולא עשה בו מעולם כל  שימוש בכל צורה, אופן וסוג שהם".

            מאידך גיסא, הודה בכתב ההגנה כי סייע לנתבע מס' 1 בהיותו רועה צאן ובקר ובמסגרת זו אף שהה בשטחים הרלבנטיים. עוד טען כי למיטב ידיעתו "לנתבע מס' 1 קיימות זכויות רבות שנים בשטחי המרעה והוא אוחז בשטחים אלו ומגדל בהם בקר מימים ימימה כחבר מושב כרם מהר"ל".

נתבע מס' 2 אף הגיש בקשה לסילוק על הסף של התביעה נגדו.

3.         הבקשה נדונה בפני חברתי כב' השופטת בר זיו, ונדחתה. בהחלטתה נקבע בין השאר: "צודק התובע בטענתו כי במידה ואין לנתבע מס' 7 כל זיקה וענין בקרקע נשוא המחלוקת - אין סיבה שיתנגד למתן פסק דין כנגדו - האוסר עליו לעלות על הקרקע, לתפוס בה חזקה, לרעות עדרי בקר עליה ו/או לעשות בה כל שימוש שהוא".

            בדיון מיום 1.4.03 לאחר שניתנה ההחלטה הנ"ל הודיע ב"כ נתבע מס' 2 כי הוא מסכים "למתן פס"ד נגדו בכפוף להוצאות", אולם לכך לא הייתה הסכמה.

4.         נתבעים 1,3,4 (1, 9 ו-10 בכתב התביעה המקורי) טענו כי לנתבע מס' 1 יש זיקה חזקה לשטח וכי הוא והם זכאים לקבל היתר רעיה במקרקעין הרלבנטיים.

            נגד שאר הנתבעים ניתן פס"ד, בין בהיעדר הגנה ובין בהסכמתם, ללא צו להוצאות. בפסה"ד שם, נקבע כי הנתבע שם: "מנוע מלעשות שימוש כלשהו בין בעצמו ובין באמצעות אחרים בשטחי המרעה המפורטים בסעיף 12 לכתב התביעה". כמו כן, נרשמה הצהרת הנתבע שם כי אין לו בקר בשטח המרעה ולכן לא ניתן צו פינוי. בקשת התובע לחייב בהוצאות את הנתבעים שפסה"ד ניתן נגדם בהיעדר הגנה, נדחתה.

באותו מועד הוצע שוב, כי ינתן פס"ד זהה כמפורט לעיל, גם נגד נתבע מס' 2; שוב הסכים לכך בא כוחו, רק בכפוף לחיוב בהוצאות.

5.         הדיון המשיך להתנהל נגד הנתבעים 4-1 דלעיל בלבד. יש לציין כי נתבע מס' 2 לא התייצב, אלא בדיון האחרון  וכי היה מיוצג ע"י בא כוחם של שאר הנתבעים.

נשמעו עדי התביעה. בשלב שנועד לשמיעת עדי ההגנה, נדחו ישיבות ביהמ"ש עקב מחלתו הקשה של נתבע מס' 1.

6.         בדיון מיום 9.3.06 הודיע ב"כ הנתבעים כי למרבה הצער, נתבע מס' 1 נפטר. בעקבות זאת הסכימו הצדדים כי התובענה תופסק נגד נתבעים 1, 3 ו-4.

            ב"כ התובע הבהיר כי בעקבות פטירת נתבע מס' 1, נערכה בדיקה חוזרת במקרקעין ונמצא כי השטח פנוי לחלוטין.

            הוסכם בין הצדדים כי כיום אין שום מניעה מבחינת המינהל לתפוס את החזקה במקרקעין ולפעול להקצאתם לאחרים בהתאם לדין ולנוהלים המתאימים.

            הצדדים הסכימו כי נותרה לדיון רק שאלת ההוצאות.

ב"כ נתבע 2 עמד על  דחיית התביעה נגד נתבע מס' 2 תוך חיוב בהוצאות.