פסק-דין בתיק א 25549/03

מונחת בפני תביעה נגד פרקליט בעילה של רשלנות  מקצועית בתוקף תפקידו כמנהל עזבון.

העובדות:

1.         התובעת 1 הינה בתו של המנוח משה מנטין (להלן: "המנוח") שנפטר ביום 24.5.84. התובעת 1 הינה הנהנית היחידה על פי צוואתו של המנוח לפיה היא זכאית לסך השווה ל- 200$ לחודש, עד הגיעה לגיל 15 ו- 300$ לחודש עד הגיעה לגיל 24, מועד בו יוקנה לה מלוא העזבון. התובעת 1 הינה בת 23 כיום.

התובעת 2 הינה אמה ואשתו של המנוח הזכאית למזונות מהעזבון.

2.         ביום 14.3.88 מונה התובע כמנהל עזבונו של המנוח. עיקר העזבון היה נכס מניב, מבנה תעשיה בראש העין (להלן: "הנכס"), אשר עובר למינויו של הנתבע היה מושכר לצד ג' 1, חיים יסקרוביץ (להלן: "יסקרוביץ"), לפי חוזה שכירות משנת 1978 שנערך ונחתם בינו לבין המנוח (להלן: "החוזה"). בהתאם לחוזה שכירות זה הושכר הנכס ליסקרוביץ למשך שנה ונתנה לו האופציה להארכתו בכל שנה, לשנה נוספת, זאת למשך שמונה שנים. יסקרוביץ מימש את מלוא האופציות שנתנו לו לפי החוזה.

3.         במהלך השנים 1990-1995 נחתמו בין יסקרוביץ לבין הנתבע, בתוקף תפקידו כמנהל עזבון, הסכמי שכירות נוספים להשכרת הנכס. משנת 1995 ועד עזיבתו של יסקרוביץ  את הנכס בשנת 1999 לא נחתמו בין השניים חוזי שכירות נוספים.

בדיעבד התברר לתובעות בשנת 2000, לאחר שחדלו לקבל את המזונות החדשיים בסך 5,000 ש"ח, כי יסקרוביץ לא שילם את דמי השכירות במלואם וכן לא שילם מיסי ארנונה לעיריית ראש העין.

4.         בשנת 1998 הגישה העירייה תביעה כנגד העזבון, כמי שרשום כמחזיק בנכס, לתשלום הארנונה. רק אז התברר לנתבע כי יסקרוביץ איננו רשום כמחזיק בנכס ובקשת הרשות להתגונן, שהגיש בשם העזבון, נדחתה. כמו כן נדחה הערעור על פסק הדין, שהגיש הנתבע לבית המשפט המחוזי וחולט הערבון בסך 18,172 ש"ח שהופקד להבטחת הוצאות. במסגרת הערעור שהגיש הנתבע לבית המשפט העליון הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 3.12.01, לפיו התשלומים שגבתה העירייה מהעזבון, בגדר תיק ההוצאה לפועל, יהיו לסילוק חובות העזבון כלפיה. סכומים אלה, נכון למועד הפשרה האמורה, עמדו על סך 266,400 ש"ח.

5.         ביום 21.9.99 השכיר הנתבע את הנכס לצד ג' 2, אריה רוזנברג (להלן: "רוזנברג") למשך תקופה של שנתיים. בתמורה לשכירת הנכס התחייב רוזנברג לבצע בו שיפוצים לפי פרוט המופיע בנספח לחוזה השכירות ועל פי הצעת קבלן, שאף היא היוותה חלק בלתי נפרד מהחוזה, וסכומה הכולל 243,795 ש"ח.

רוזנברג המשיך להחזיק בנכס גם לאחר תום תקופת השכירות מבלי לשלם דמי שכירות.

6.         ביום 7.3.02 שוחרר הנתבע מתפקידו כמנהל עזבון ותחתיו מונה עורך דין רענן גל, אשר הגיש תביעה כנגד רוזנברג לפינויו מהנכס.

לאחר הגשת התביעה נחתם חוזה שכירות בין מנהל העזבון לבין רוזנברג להשכרת הנכס בתמורה לתשלום דמי שכירות חודשיים בסך השווה ל - 2,555$.

התביעה וטענות הצדדים:

התובעות תובעות את הנתבע בעילת הרשלנות המקצועית. לטענתן הוא ניהל את העזבון באופן רשלני ולא כפי שעורך דין סביר ונבון היה צריך לנהלו. נטען כי כתוצאה מהניהול הרשלני נגרמו לתובעות נזקים כספיים. הנתבע שיגר הודעת צד ג' נגד יסקרוביץ ונגד רוזנברג. רוזנברג לא התגונן וניתן נגדו פסק דין.

א.         עם כניסתו לתפקיד ואף לאחר מכן, הנתבע לא דיווח לעירייה על כך שהמחזיק בנכס אינו העזבון אלא השוכר יסקרוביץ. כתוצאה מכך, והואיל ויסקרוביץ הפסיק לשלם את תשלומי הארנונה הגישה העירייה תביעה כנגד העזבון ובקשת הרשות להתגונן שהגיש הנתבע, כמו גם הערעור, נדחו מהטעם שמחזיק הנכס, הרשום בעירייה, הינו המנוח וכי הנתבע לא דיווח, לא בכתב ולא בעל פה, על שינוי החזקה בו. כתוצאה ממחדלי הנתבע חויב העזבון בסכום של 266,400 ש"ח ועוד חולט ערבון בסך 18,172 ש"ח.

להגנתו טוען הנתבע כי סבר שהמנוח דיווח לעירייה על שינוי בחזקה והואיל ובמועד כניסתו לתפקיד היה הנכס מושכר מזה מספר שנים ליסקרוביץ לא סבר שיש צורך לבדוק, פעם נוספת, את שאלת הדיווח לעירייה בדבר שינוי שם המחזיק.

ב.         הנתבע לא הקפיד לגבות מיסקרוביץ את מלוא  תשלומי השכירות וכתוצאה מכך נותרה יתרת חוב בסך 268,874 ש"ח. הנתבע אף לא הקפיד לקבל ערבויות להבטחת התחייבויותיו של יסקרוביץ, כך שלא ניתן היה לפנות לערבים, או לממש שטר חוב לפרעון יתרת חוב דמי השכירות.

הנתבע לא נקט בהליכים לפינוי יסקרוביץ מהנכס, עקב אי תשלום דמי השכירות, וחמור מכך, הותיר והתיר אחזקתו בנכס ללא חוזה החל משנת 1995 ועד שנת 1999. עוד נטען כי דמי השכירות המוסכמים היו נמוכים בכ- 400$ מדמי השכירות הראליים באותה תקופה.

הנתבע טוען כי מצבו של הנכס היה ירוד וספק אם ניתן היה להשכירו לאחר. עוד הוא טוען כי הואיל ומצבו הכלכלי של יסקרוביץ לא היה שפיר סבר שהגשת כתב תביעה נגדו, לתשלום דמי השכירות לא יצמיח תועלת וכי דמי השכירות לא ישולמו על ידו גם באמצעות הפעלת המערכת המשפטית. בנוסף, טוען הנתבע כי התובעות לא הוכיחו את שיעור דמי השכירות שלא  שולמו וכן לא הוכיחו את הפער הנטען בין דמי השכירות המוסכמים לבין דמי השכירות הראויים.