פסק-דין בתיק א 2554/03

ביום 23.03.2003, הגישה התובעת תביעה כספית, בסדר דין מהיר, לתשלום סך של 5,055 ש"ח, כנגד מר חביב דהן (להלן: " חביב"), שהוא אביו של הנתבע.

שלב מאוחר יותר, תוקן כתב התביעה על ידי הוספת מר חנניה דהן, כנתבע נוסף, ובסופו של דבר נמחק חביב מרשימת הנתבעים, כך מר חנניה דהן, נותר כנתבע יחיד (להלן: " הנתבע").

התובעת טוענת, כי הנתבע הותיר אצלה יתרת חוב בסך של 2,261 ש"ח (בסכום קרן), בקשר לטובין שסופקו לו, ואשר שולמו על ידו, רק באופן חלקי.

בתחילת הדיון שנקבע להוכחות הצדדים, עוד לפני שנשמעו העדים, פנה הנתבע לבית המשפט, סיפר על מצבו הכלכלי הקשה, על כך שהוא מובטל, והודיע, כי הוא מוכן לשלם את סכום החוב המלא (2,261 ש"ח), בתוספת הפרשי הצמדה מלאים ממועד היווצרות החוב ועד לתשלום המלא בפועל, בתוספת שכ"ט עו"ד על פי התעריף המומלץ וכן את הוצאות האגרה.

המלצתי לתובעת לקבל את הצעתו של הנתבע, אך משום מה, על אף שהדבר איננו ברור לי, התובעת "עומדת על שתי רגליה" ומסרבת להצעה.

התובעת העלתה שני נימוקים להתנגדותה. הטעם הראשון, כי שיעור שכ"ט עו"ד, אשר עומד על שכר הטרחה המומלץ שנקבע בתקנות - איננו מספק בנסיבות העניין. הטעם השני, שיש להוסיף, לשיטתה, גם ריבית חוקית ביחס לתקופה שמאז היווצרות החוב ועד לתשלום המלא בפועל.

בהמשך הטיעונים שנטענו על ידי ב"כ התובעת, נרשם מפיו כי " לעניין ההוצאות אני משאיר לשיקול דעת בית המשפט"; מכך אני מבין, שהמחלוקת היחידה שעומדת על הפרק, היא, האם בנוסף להפרשי ההצמדה שיחולו על הקרן, יש להוסיף גם ריבית חוקית.

למרות שאינני מחוייב להידרש לשאלת ההוצאות ושכר הטרחה מצאתי לציין, בשולי הדברים, שלא מצאתי לפסוק לתובעת שכר טרחה בשיעור העולה על שכר הטרחה המומלץ, בין היתר, לאור התנהלותה של התובעת בהליך זה ולאור כך שכבר נפסקו לזכותה של התובעת הוצאות (ראה בש"א 4701/04) בגין חלק מההליכים שהתנהלו עד כה. לעניין התנהלותה של התובעת יש להפנות לכך שהתובעת הגישה את תביעתה כנגד הנתבע הלא נכון, דבר שחייב את תיקון התובענה ע"י הוספת נתבע נוסף (בשלב הראשון) ומחיקת הנתבע חביב (בשלב השני). עוד יש לזכור, כי בית המשפט נאלץ להוציא לתובעת התראה על מחיקת התובענה מחוסר מעש, בשל כך שהתובעת לא קידמה את ההליכים בעניינה ואת העובדה שהתובעת "ניפחה" את הסכום הנתבע ואף כללה בתוכו חוב ע"ח שכ"ט, בסכום שהיא החליטה, על דעת עצמה, לחייב את הנתבע.

לעניין המחלוקת בנושא הריבית, אחר ששמעתי את טיעוני הצדדים לענין שבמחלוקת, מצאתי כי בנסיבות העניין, אין מקום להוספת הריבית על החוב הכספי, ודי בהפרשי הצמדה (עד למועד הגשת התביעה) והנימוקים לכך יפורטו להלן.

הסמכות לפסוק ריבית, נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט לפי סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, לאמור: " רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו".

לשאלת פסיקת ריבית, בנוסף לפסיקת הפרשי הצמדה, התייחס ביהמ"ש העליון בהרחבה בע"א 741/79 - כלנית השרון השקעות ובנין נ' רבקה הורביץ פ"ד לה(3), 533, באומרו, כי:

"..."השבה ריאלית" בתנאי אינפלאציה שומרת על ערכו של מה ששולם. אך האם אין לצרף לכך גם ריבית ראויה? נניח אפוא לצורך דיון זה, כי ערך הכסף לא השתנה. האם אין מקום לפסיקת ריבית? נניח עוד, כמו בעניין שלפנינו, כי הקונה שילם למוכר סכומים מסוימים על חשבון המחיר. בשל הפרת הקונה ביטל המוכר כדין את החוזה. הקונה זכאי להשבה. האם זכאי הוא לריבית? לדעתי, התשובה היא חיובית. המוכר עשה שימוש בכסף, ותהא זו התעשרות שלא כדין, אם את דמי השימוש הוא לא ישלם לקונה. דמי השימוש בכסף היא הריבית. . .

". . . ודוק: אין לנו עניין כאן בריבית כפיצוי על עיכוב שלא כדין, שהרי המוכר החזיק בכסף כדין. עניין לנו כאן בריבית כמודד להערכת ההתעשרות שלא כדין. אכן, ההשקפה המקובלת היא - וזו מצאה ביטויה בחוק המכר (מכר טובין בין-לאומי), תשל"א-1971 - כי "מקום שהמוכר חייב להחזיר את המחיר, יהא חב גם בריבית על כך . . .".

הקו המנחה הוא שבהעדר נסיבות מיוחדות לא תימנע רשות שיפוטית לפסוק ריבית בנוסף להפרשי ההצמדה.

בענייננו טוענת התובעת, כי עילת התביעה קמה לה עוד בחודש אוגוסט 1999 ואולם היא טרחה להגיש את תביעתה לבית המשפט רק בחודש מרץ 2003 (היינו, כעבור כ- 43 חודשים). אומנם טוענת התובעת, כי העיכוב בהגשת התביעה נבע, בשל רצונה למצות את ההליכים לפני הגשת התביעה, אולם הוברר, כי כל המאמצים שנעשו בקשר לכך כוונו למר חביב, אשר נמחק מכתב התביעה, ולא נעשתה פנייה כלשהי לנתבע עצמו.

לעניין האפשרות של שלילת הריבית מבעל הדין זה, ראוי להביא מדברי בית המשפט העליון בע"א 740/75 - שמואל  דוידוביץ נ' אתרים בחוף תל-אביב פ"ד לא(3), 3, כי: "...אפשר לשלול את הריבית מבעל הזכות לתקופה שבה גרם הלה באופן בלתי-סביר להשהיית ההליכים בבית-המשפט...".

עוד יש לפנות לע"א 685/79 - נאדרה חסן אטרש נ' עבלה מעלוף ואח' פ"ד לו(1), 626, שם נקבע, בין היתר, כי: "...ההחלטה בעניין ריבית או הצמדה, שיעורן והיקפן, נתונה לשיקול- דעתו של בית המשפט, הבוחן כל עניין ועניין לאור נסיבותיו המיוחדות; נסיבות כגון רשלנות ואיחור יתר בהגשת התביעה וכן המשכת ההליכים מעבר לנדרש רשאי בית המשפט להביאם בחשבון...".

ראה עוד בענייננו עא 19/83 שלמה כרמל בע"מ נ' בריח חברה לייצור בע"מ, פ"ד לט(4) 522 ולמובאה שצוטטה מתוך ספרו של ד"ר זוסמן:

"ריבית היא בגדר סעד כללי, שבית המשפט רשאי לפסקו מכוח תקנה 13 , גם כאשר לא נתבקש לפסוק כן. הואיל כך, אפילו נמנעה הערכאה הראשונה מלפסוק לתובע ריבית, מאין בקשה לכך בכתב התביעה, עשויה ערכאת הערעור לזכות את התובע בריבית, ובלבד שהשופט הראשון לא התכוון לשלול ממנו את הריבית בתוקף שיקול דעתו" . . . בית המשפט קמא גילה דעתו במפורש, כי אינו רואה מקום להוסיף ריבית לסכומים אלה, אשר נקבעו על-פי אומדן ללא אפשרות לקבעו יותר בדיוק. איני רואה מקום להתערב בהפעלת שיקול-דעת זה, אם כי ייתכן מאוד שהייתי פוסק אחרת . . .".