פסק-דין בתיק א 25294/07

1.         התובעת טוענת כי ביום 5.4.00, עת חצה רכב התובעת צומת בנתיב נסיעתו, הגיח רכב הנתבעים מהכיוון הנגדי בחוסר זהירות ומבלי ששם דעתו לדרך, בעודו פונה שמאלה ומבלי שנתן זכות קדימה, התפרץ לנתיב נסיעת רכב התובעת, פגע ברכבה וגרם לו נזקים.

2.         הנתבעים טוענים כי דין התביעה להידחות מטעם של מעשה בית דין שכן עובר להגשת התביעה ע"י התובעת, הגיש מבוטחה תביעה בגין האירוע לבית המשפט לתביעות קטנות וביום 4.9.00 ניתן פסק דין באותה תביעה, אשר קבע כי שני הנהגים נהגו ברשלנות וכי מבוטח התובעת לא הרים הנטל המוטל עליו כתובע, ובנסיבות אלה החליט ביהמ"ש לתביעות קטנות לדחות את התביעה.

לגופו של עניין, טוענים הנתבעים כי האחריות לאירוע התאונה רובצת על כתפי הנהג מבוטח התובעת, שכן רכב הנתבעים עמד בעצירה מוחלטת לפני כניסה לצומת בה התכוון לפנות שמאלה, לפתע הגיח רכב התובעת מהכיוון הנגדי, איבד שליטה על רכבו ופגע בחלק קדמי של רכב הנתבעים.

3.         דיון:

            כללי ההשתק נוצרו כדי למנוע הטרדת של בעל דין שהכרעה בעניינו כבר ניתנה בעבר ולצורך הפעלה יעלה של מערכת המשפט ומניעת הכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט (ראה ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ' (1) 68).

על פי כלל השתק העילה כאשר תביעה נידונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, כאשר זו מבוססת על עילה זהה (פרשת קלאוזנר).

יצויין כי נראה שתשלום התובעת למבוטח את תגמולי הביטוח, נעשתה לפני שהמבוטח הגיש את התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות (המבוטח תבע ככל הנראה את נזקיו העקיפים שנגרמו בתאונה, היינו את סכום ההשתתפות העצמית).

            כידוע, אם שולמו תגמולי הביטוח לפני הגשת התביעה ע"י המבוטח, אין בכוחו של פסה"ד שניתן בתביעת המבוטח ליצור השתק עילה כנגד המבטחת (ע"א 259/83 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סקום פ"ד לט' (4) 141, 147 -148; בש"א 154502/07 פרידלנדר נ' איילון (ת"א שלום 2007) עמ' 5 - 7; ראה גם פרופ' זלצמן "מעשה בית דין בהליך האזרחי", תשנ"א 1991, עמ' 479 - 480).

גם יצויין כי מעשה בית דין אינו עיקרון מוחלט :

"הפעלתו של הכלל באופן דווקני מקום שיש הצדקה לגמישות ולסטייה מן הכלל, עשויה להביא לתוצאה בלתי רצויה, ובלתי צודקת".

(ראה פרופ' זלצמן בספרה המוזכר בעמ' 625).

גם בפסיקה נתקבלה גישה זו:

"עיקרון מעשה בית דין אינו עיקרון מוחלט...קיימת נכונות במקרים שבהם הצדק או האינטרס הציבורי מחייבים זאת לקבוע סייגים לתחולת העיקרון הכללי".

(ע"א 5610/93 זלסקי ואח' נ' הועדה המקומית לבניה ראשל"צ, פ"ד נא(1) 68, עמ' 99).

כאשר בבית המשפט לתביעות קטנות לא מוצגות ראיות חשובות (כגון תמונות נזק לכליי הרכב, חומר מתיק המשטרה ועוד), אלא עדויות הנהגים בלבד, ומשהמבטחת לא היתה צד להליך קודם, גוברת זכותה של התובעת / המבטחת ליומה בבית המשפט על זכות הנתבע / ים שלא להיות מוטרדים פעמיים בערכאות שונות, בגין אותה תאונה בה היה מעורב.

אומנם הדעת אינה נוחה מכך שאדם מוצא עצמו פעמיים נתבע בגין אותה תאונה, אך הרצון לבחון את נסיבות קרות התאונה לשם עשיית צדק, לעיתים מזומנות, גובר על עיקרון סופיות הדיון.

ואולם במקרה שבפנינו השתהתה התובעת בהגשת תביעתה באופן שהתאונה ארעה ביום 5.4.00, התשלום למבוטח ע"י התובעת בוצע במאי שנת 2000 ואילו התביעה הוגשה 10 ימים בטרם חלוף שבע שנים ממועד התאונה, ביום 25.3.07.

השיהוי בהגשת התביעה גרם להרעה במצב הנתבעים, משגרם נזק ראייתי.

מחמת השיהוי הרב, שוב לא הצליחה נתבעת 2 (חברה להשכרת רכב) לאתר את הנהג, הוא הנתבע 1, גם משהחברה ששכרה את הרכב והעמידה אותו לרשות הנהג, כבר אינה פעילה.