פסק-דין בתיק א 25255/03

תביעה לתשלום סך 54,785 ש"ח בגין כתב ערבות עליו חתומים הנתבעים.

1.         בתאריך 18/7/90 פתח מר אהרון (ג'רי) מליץ (להלן: "החייב העיקרי") חשבון אצל התובע שמספרו 411190 (להלן: "החשבון") וחתם על הסכם ותנאי עסק כלליים.

            באותו היום חתמו הנתבעים יחד עם שאול מליץ (להלן: "שאול") על ערבות מתמדת לאבטחת כל חוב בחשבון המוגבלת לסכום של 20,000 ש"ח (להלן: "הערבות הראשונה"), היא הערבות נשוא הדין. 

            בתאריך 12/7/93 חתם שאול על ערבות מתמדת לאבטחת כל חוב בחשבון מוגבלת לסך של 100,000 ש"ח (להלן: "הערבות השניה").

            בתאריך 6/5/94 חתם שאול על ערבות מתמדת לאבטחת כל חוב בחשבון מוגבלת לסך של 190,000 ש"ח (להלן: "הערבות השלישית").

2.         עקב הצטברות חוב בחשבון הגיש התובע כנגד החייב העיקרי, שאול והנתבעים תביעה בת.א. 106235/98 לתשלום הסך של 290,835 ש"ח (סכום התביעה כנגד הנתבעים הועמד אז ע"ס 47,671 ש"ח).

            בית המשפט קיבל את טענת הנתבעים כי בשל מעמדם (ערבים יחידים) על התובע למצות תחילה את ההליכים כנגד החייב העיקרי ולקבל אישור מאת ראש ההוצאה לפועל על מיצוי ההליכים כנגדו ולכן מחק התביעה כנגדם.

            בקשת רשות להתגונן שהגיש החייב העיקרי ושאול נדחו וניתן כנגדם בתאריך 30/1/00 פסק דין בהתאם לתביעה.

3.         החייב העיקרי ושאול הגישו ערעור על דחיית בקשתם לרשות להגן ומתן פסק הדין נגדם (ע"א (ת"א) 1709/00). עובר לדיון בערעור הגיע שאול להסדר עם התובע שאושר ע"י בית המשפט המחוזי בדבר ביצוע התשלומים שנקבעו בת.א. 106235/98 (נספח ג' לתצהירו של שאול) (להלן: "הסדר הפשרה") ועל כן ערעורו נמחק וערעורו של החייב העיקרי נדחה לאחר דיון שהתקיים.

4.         התובע פתח כנגד החייב העיקרי תיק הוצאה לפועל שמספרו 1-00-31556-01 לביצוע פסק הדין.

            לאחר שננקטו הליכי הוצל"פ כנגד החייב העיקרי ביקש התובע מראש ההוצאה לפועל ליתן אישור לפי סעיף 27(א)(2) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות") על מיצוי ההליכים כנגד החייב העיקרי.

לאחר שהנתבעת 2 הגיבה לבקשה זו נתן ראש ההוצאה לפועל (כב' הרשם יובל גזית) ביום 22/12/02 את האישור המבוקש תוך שמצוין בהחלטה כי החייב העיקרי הוכרז כמוגבל באמצעים (עניין אחרון זה לא אוזכר בתצהירי הצדדים).

בעקבות אישור ראש ההוצאה לפועל הוגשה התביעה הנוכחית.

5.         ב"כ הנתבעים בסיכומיו העלה שתי טענות כנגד התביעה כדלקמן:

1.        התשלומים ששילם שאול בהסדר הפשרה הביאו לפקיעת הערבות הראשונה.          טענה זו נוגעת לשני הנתבעים.

2.        ראש ההוצאה לפועל נתן הכשר להגיש התביעה רק כנגד נתבעת 2 ואף לא נתבקש לתת הכשר להגיש התביעה נגד הנתבע 1. על כן גם מטעם זה דין התביעה כנגד נתבע 1 להדחות.

6.         הטענה לפקיעת הערבות

ב"כ הנתבעים בסיכומיו מבסס טענתו לפקיעת הערבות לא על חילופי דברים ו/או הסכמות בין הנתבעים לבין שאול לבין התובע באשר לערבות הראשונה אלא דווקא על העדרם של אלה המביא, לטענתו, החלת ברירת המחדל שנקבעה בחוק ובפסיקה.

בטרם אמשיך לדון לגופה של הטענה מוצא אני לנכון לציין שלו טענה זו הייתה נטענת ב"רחל בתך הקטנה" בבקשת הרשות להגן, כשמנגד ב"כ התובע בסיכומיו אף הוא לא טוען כי היו הסכמות כאלה ואחרות בקשר לערבות הראשונה, מלבד ההסדר שהינו הסדר תשלומים גרידא, שרק בהתקיימו יופטר שאול מחובותיו כלפי התובע, ניתן היה להכריע בה עוד בשלבים הראשונים של ניהול תיק זה שהרי כל כולה משפטית.