פסק-דין בתיק א 25207/04

א. רקע כללי

התובעת הועסקה כעובדת בחברת זייד אורניב בע"מ (להלן:"המעבידה") במשך מספר שנים.

כחלק מתנאי העסקת התובעת וביום 1.12.93 התקשרה המעבידה עם הנתבעת בפוליסת ביטוח מנהלים שמספרה 2243566, בתכנית ביטוח מסוג "מיטב" משתתפת ברווחי תיק השקעות (להלן:"הפוליסה") שאמורה להעניקה לתובעת, בין היתר, תגמולים ופיצויים בהתאם לתנאים הקבועים בה ובדין.

אין חולק בין הצדדים, כי אצל הנתבעת הופקדו מלוא דמי הביטוח.

בתאריך 12.4.01 סיימה התובעת עבודתה אצל המעבידה ופנתה אל הנתבעת על מנת שזו תעביר לידיה תגמולי הביטוח המגיעים לה כטענתה לפי הפוליסה. מאידך, בתאריך 30.4.01 שלחה המעבידה אל הנתבעת מכתב באמצעות בא כוחה ובו צויין כדלקמן:

" הגב' גילה חיים בוטחה על ידי החברה בפוליסת ביטוח חיים שמספרה 2243566.    בהסכם ההעסקה ( כך במקור א.ב) שבין החברה לבין הגב' חיים, נקבע כי לפוליסת הביטוח תוכנס פיסקה של העברת בעלות אוטומטית של הפוליסה ע"ש הגב' חיים בכל מקרה בו תפסיק לעבוד בחברה, בין אם פוטרה או התפטרה.

הגב' גילה חיים התפטרה מעבודתה בחברה.

על רקע עזיבתה של הגב' חיים את החברה, נערכה בחברה בדיקה שהעלתה אי סדרים המעלים חשד לכך שהגב' חיים מעלה בכספי החברה, הפרה את חובתה לשמור על סודיות ועשתה מעשים נוספים המהווים הפרת משמעת חמורה.

לאור זאת, ובהסתמך על ההלכה שנפסקה בבג"צ 846/93 ברק נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח',   פ"ד נא(1) 3, הנכם מתבקשים שלא להעביר לגב' גילה חיים את התשלומים על פי פוליסת הביטוח ולהעבירם לחברה.

לחלופין, הנכם מתבקשים שלא להעביר את התשלומים למי מהצדדים עד שהעניין יוכרע בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (הגב' חיים הגישה תביעה נגד החברה בתיק 3313/01)". עד כאן לשון המכתב.

בתאריך 10/5/01 פנה ב"כ  התובעת אל הנתבעת בתביעה להעביר מלוא תגמולי הביטוח לתובעת, אך הנתבעת סרבה והודיעה בתאריך 14.6.01 לב"כ התובעת כי הכספים יועברו בהתאם לפסה"ד שיתקבל בביה"ד לעבודה או בהתאם להוראה משותפת.

בתאריך 4.10.01 הודיעה המעבידה לנתבעת, כי מסמכי סיום העסקת התובעת יועברו אל הנתבעת עם תום ההליך המשפטי שבין הצדדים לפיכך הודיעה הנתבעת לתובעת ביום 6.11.01, כי לבקשת המעבידה הפוליסה מסולקת החל מ 1.6.01 וכי במידה והינה מעוניינת להחזיר הפוליסה לתוקפה עליה לפנות לסוכן.

במקביל כאמור ניהלו התובעת והמעבידה הליך בוררות נשוא המחלוקות שביניהם שהסתיים בפסק בורר מיום 25/2/03.

בתאריך 2/3/03 העבירה המעבידה אל הנתבעת בקשה להעברת הכספים לתובעת. מסמכי העזיבה עם זאת התקבלו אצל הנתבעת לטענתה ביום 24/6/03, וביום 8/7/03 העבירה הנתבעת לחשבון התובעת הסך של 161,913 ש"ח בגין פיצויי פיטורין, ובתאריך 12/8/03 הועבר לחשבון התובעת הסך של 217,872 ש"ח בגין ערך התגמולים.

הנתבעת טרחה וציינה בסיכומיה, כי לדרישת המעבידה להעברת הכספים לתובעת כאמור, צורפו לראשונה המסמכים הנדרשים לשחרור הכספים, ולרבות פסק הבורר, מסמכי עזיבת התובעת את מקום עבודתה ואישורי המס הרלוונטים לרבות טופס 161 כשאז העבירה הנתבעת את הכספים כפי ערכם ביום הדרישה, שכן הכספים הושקעו במנגנון השקעות  הקבוע בפוליסה ונשאו פרי.

בתאריך 18.9.03 פנתה התובעת אל הנתבעת בדרישה לקבל הפרשי הצמדה וריבית מיום הפסקת עבודתה אצל המעבידה (12.4.01) ועד ליום קבלת הכספים בפועל אך הנתבעת סרבה ומכאן התובענה.

התובעת ציינה בסיכומיה, כי מוסכם עליה עתה, כי הכספים ששולמו לה נשאו הפרשי הצמדה ולפיכך המחלוקת היחידה הטעונה הכרעה מתייחסת לשאלת תשלום הריבית.

ב. המחלוקת - טענות התובעת

לטענת התובעת, זכותה להפרשי הריבית מקורם בפוליסה , בדיני הביטוח, דיני עשית עושר ולא במשפט, דיני החוזים, דיני הנזיקין, דיני הנאמנות, דיני השמירה והשליחות וכן מכח דיני ההשבה.

התובעת הדגישה, כי חובת תשלום הריבית המוטלת על הנתבעת קיימת בין אם הכספים עוכבו כדין ובין אם לאו.