פסק-דין בתיק א 2506/02

התובעת 1 (להלן: " התובעת"), ילידת 9.11.79, נפגעה ביום 7.10.00 בתאונת דרכים. אחריותן של הנתבעות לנזקיה של התובעת מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים איננה שנויה במחלוקת, והמחלוקת בין הצדדים מתייחסת רק לגובה הנזק.

לאחר התאונה אושפזה התובעת בבית החולים קפלן, שם היתה מאושפזת במשך כשבועיים, ולאחר מכן היא הועברה לבית חולים בית לוינשטיין, שם היא היתה מאושפזת שבוע נוסף, עד יום 31.10.00.

הנכות הרפואית של התובעת

בית המשפט מינה מספר מומחים רפואיים מטעמו כדי לבחון את שאלת נכותה הרפואית של התובעת.

פרופ' רובינשטיין- מומחה למחלות פנימיות וזיהומיות, קבע כי כריתת הטחול הותירה אותה נכה בשיעור של  10% (ס' 17(ב) לתקנות המל"ל).

דר. שטרן  - מומחה לאורטופדיה קבע כי לא נותרה לתובעת כל נכות.

פרופ' קרוננברג- מומחה בתחום א. א. ג - קבע לתובעת נכות בשיעור של 5% בגין טנטון מטריד שאינו תמידי (ס' 72(4) ד' II-Iלתקנות המל"ל).

פרופ' הר שי- מומחה בתחום הפלסטי, קבע לתובעת נכות שבשיעור של 10% בגין צלקות שנותרו בגופה (ס' 75(1) לתקנות המל"ל(.

פרופ' בורנשטיין- מומחה בתחום הנוירולוגי, קבע כי אין לתובעת נכות בתחום הנוירולוגי, והמליץ על מינוי פסיכיאטר.

פרופ' מוניץ- מומחה בתחום הפסיכיאטרי - קבע לתובעת נכות פסיכיאטרית בשיעור של 70% לפי סעיף 34 (ו') לתקנות המל"ל, בגין הפרעת אישיות אורגנית על רקע פגיעה מוחית.

הנכות בתחום הפסיכיאטרי

המחלוקת העיקרית בין הצדדים מתייחסת לנכותה של התובעת בתחום הפסיכיאטרי.

התובעות טוענות כי על בית המשפט לאמץ את חוות דעתו של פרופ' מוניץ ביחס לנכות הרפואית בתחום הפסיכיאטרי. לטענתן, פרופ' מוניץ נחקר ארוכות בחקירה נגדית על ידי ב"כ הנתבעות, ונותר איתן בקביעותיו. כך, הוא ציין כי בפגיעה של התובעת אין בהכרח סימנים נוירולוגים רבים, אלא בעיקר התנהגותיים, והוא העיד כי אין מקום לשנות את מסקנתו חרף העובדה שלא קיימים ממצאים בבדיקות הרנטגניות או ההדמיה - לאור סוג המקרה.

המומחה קבע כי התהליך שעובר על התובעת הוא תהליך מתמשך, שכולל עליות וירידות. הוא התייחס לשאלות ביחס לאורך חוות דעתו ואופן הבדיקה שלו את התובעת, והשיב כי כל מקרה נבחן לגופו ובמקרה דנן הממצאים הם מובהקים, ולא היה צורך בבדיקות נוספות, באבחנה מבדלת או בחוות דעת ארוכה יותר.

ביחס לספר האבחנות הפסיכיאטריות, קבע המומחה כי לפחות שני מאפיינים מאלה המוזכרים בספר קיימים אצל התובעת, ודי בכך לקבוע כי היא סובלת מהתסמונת של הפרעת אישיות אורגנית. חומרת מצבה לא תקבע לפי מספר הקריטריונים המתקיימים בה, אלא לפי דרגת חומרתם.

פרופ' מוניץ קבע, כי אין לו צורך בעריכת בדיקה נוספת לתובעת, וכן כי הוא שלל את האפשרות כי מדובר בהגזמה.

הנתבעות בסיכומיהן עתרו כי בית המשפט יתערב במסקנתו של פרופ' מוניץ, או אף כי הוא ימנה מומחה אחר תחתיו.

הנתבעות טענו כי הבדיקה הקוגניטיבית שערך הפרופ' מוניץ היתה שטחית הרבה יותר מזו שערכה הפסיכולוגית בתיה שטרן, והשוני בין התוצאות לא עורר אצלו כל תמיהה.

לטענתן, המומחה לא התייחס לעובדות מהן עולות מסקנות שונות מאלה שצוינו בחוות דעתו. ראשית, הפרופ' מוניץ היה היחיד אשר ציין כי התובעת פחדה להיכנס לבד לבדיקה - למרות שהיא היתה מאושפזת ועברה בדיקות רבות קודם לכן. באשר לתלונתה ביחס לניתוק קשרים חברתיים - פרופ' מוניץ לא הביא בחשבון כי התובעת הכירה את בעלה לאחר התאונה, ואף נישאה לו, כאשר נישואין הם אירוע "שיא" במסגרת יחסים חברתיים. גם התנהגותה בחתונה מעידה על כך שמצבה אינו חמור כפי שפרופ' מוניץ מתאר.

ב"כ הנתבעות טענה עוד, כי לתובעת יש רק שני קריטריונים מאלה המצוינים ב-10ICDלהפרעת אישיות אורגנית, ולכן לא היה מקום לקבוע לה נכות בשיעור הגבוה של 70%.

דיון