פסק-דין בתיק א 24932/04

פסק דין זה ניתן בהמשך לדיון אשר התקיים במעמד התובע והנתבע 3 במסגרת תביעת התובע אשר הוגשה כנגד הנתבעים בסך של 20,887.90 ש"ח.

בכתב התביעה נטען, בין השאר, כי התובע הינו ערב להסכם הלוואה מיום 7/10/91 בין בנק מסד בע"מ לבין חב' מ. סחר בינלאומי בע"מ (להלן - "החברה").

עוד נטען בכתב התביעה כי הנתבעים הינם ערבים לחשבון החברה אצל הבנק, אולם החברה לא החזירה הלוואה בסך 20,000 ש"ח שנטלה מהבנק, ובעקבות תביעה שהוגשה כנגד התובע והנתבעים, ולאחר ניהול מו"מ, שילם התובע לבנק סך של 18,000 ש"ח, כאשר חובה של החברה עמד ע"ס 46,295 ש"ח. לבסוף נטען כי 18,000 הש"ח הנ"ל אשר שולמו בשנת 2001 שווים נכון ליום הגשת התביעה לסך של 20,887 ש"ח.

בבקשת הנתבע 3 למתן רשות להתגונן אשר הוסבה לכתב ההגנה בתיק, נטענה תחילה טענת התיישנות לפיה התביעה התיישנה מאחר וניתן פסק דין ביום 13/5/02 כאשר ביום 15/5/92 נפתח תיק הוצאה לפועל כנגד החייבים.

בנוסף לכך נטען בתצהיר אשר צורף בתמיכה לבקשה הנ"ל, כי הנתבע 3 הינו אחד מבעלי המניות של החברה, כאשר ביום 9/10/91 חתם כערב על כתב התחייבות להחזרת הלוואה שקיבלה החברה. עוד נטען כי נכון ליום 27/5/92 החוב בתיק ההוצאה לפועל עמד על סך 30,146.20 ש"ח ובעקבות צו מאסר שולם סך של 2,035 ש"ח על ידי הנתבע 3 לצורך שחרורו ממאסר. הנתבע 3 הוסיף וטען כי הגיע להסדר עם הבנק, לפיו כנגד תשלום נוסף בסך של 8,000 ש"ח לא ינקטו כנגדו בהליכים כלשהם, סכום זה שולם, ועל כן מחודש יולי 1993 לא היה לו קשר כלשהו עם התיק. לענין זה נטען בנוסף כי הסכום נכנס ישירות לחשבון עוה"ד ועל כן לא בוצעה הקטנת קרן בתיק ההוצל"פ בהתאם.

בנוסף לאמור לעיל נטען על ידי הנתבע 3 כי נכון ליום 18/3/93, סכום החוב בתיק ההוצל"פ עמד על סך 33,855 ש"ח, כאשר הנתבע 3 שילם 10,035 ש"ח, שהם יותר מחלקו היחסי בהתייחס לכלל הערבים לחוב.

לבסוף נטען בתצהירו של הנתבע 3 כי לפני שהתובע שילם (כעולה מטענתו) 18,000 ש"ח, היה על התובע לבדוק את סכום החוב בתיק, מאחר ובשנת 1995 החוב לבנק שולם במלואו.

בעקבות מתן רשות להתגונן הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, כאשר הצדדים חזרו על טענותיהם הנ"ל בתצהיריהם.

התובע נחקר במסגרת חקירה נגדית על תצהירו שהוגש בתמיכה לתביעה והעיד, בין השאר, כי הוא קיבל את התביעה בשנת 2001. התובע הוסיף והעיד כי חבריו שילמו עבורו את החוב מאחר ולא היה לו כסף באותה עת, ולאחר מכן הרחיב והעיד כי מדובר במשפחה של חבריו, כאשר עד היום טרם החזיר להם את הכסף. התובע הוסיף והעיד כי לא ידע כי ניתן פסק דין בשנת 2002, כאשר הוא ביצע תשלומים לפי השיקים ביום 28/9/01 וביום 28/8/01. התובע נשאל בנוסף האם היה מודע לכך שהתיק נסגר בחודש 7/01, והשיב כי לא ידע מזה.

הנתבע 3 נחקר במסגרת חקירה נגדית על תצהירו והעיד כי הוא שילם 8,000 ש"ח מכספו, כאשר בידו קבלה מקורית אודות ביצוע התשלום הנ"ל. עוד עלה מהחקירה כי שם הנתבעת מס' 1, החברה,  הופיע על גבי טופס ההפקדה לבנק. הנתבע 3 הוסיף והעיד לענין זה כי הוא לא יודע מדוע הבנק ציין את שם החברה על גבי הטופס, כאשר ניתן לבדוק ולראות כי מדובר בתשלומים אשר שולמו בפועל מחשבון הבנק של הנתבע 3.

ב"כ התובע סיכם את טענותיו וטען כי הערבים חייבים לשלם ביחד חלקים שווים, ועל כן אם יוצא כי צד אחד שילם יותר אזי הוא רשאי לקבל מהאחרים את ההפרש. ב"כ התובע הוסיף וטען כי מהחקירה עלה כי התשלומים עבור הנתבע 3 שולמו על ידי החברה, כאשר הנתבע לא הביא ראיה אשר תומכת בגירסתו. בהתייחס לטענת ההתיישנות, נטען כי העילה מתגבשת עם ביצוע התשלום בעקבות פסה"ד, קרי משנת 2001 לראשונה.

ב"כ הנתבע 3 סיכם את טענותיו וטען כי התובע לא שילם בעצמו כספים על חשבון החוב, אלא מדובר בחבר שנפטר, וכל זאת כאשר הנתבע 3 שילם סך של 10,035 ש"ח כאשר ניתן לטובתו מכתב מיום 1/7/93 ממנו עולה כי הנתבע 3 שוחרר מהתיק. ב"כ הנתבע 3 חזר בסיכומיו על הטענה לפיה היה על התובע לבדוק מה היה סכום החוב בתיק בטרם ביצוע התשלום הנטען על ידו מאחר וניתן היה לראות כי בוצע תשלום בסך של 30,000 ש"ח לתיק.

דיון

לעניין טענת ההתיישנות הנני קובע כי התביעה אשר הוגשה כנגד הנתבעים לא התיישנה, וזאת  מאחר ועילת התביעה נולדה ביום שבו אותו ערב שילם את אשר שילם בעקבות פסה"ד אשר ניתן כנגדו. לאור זאת הנני דוחה את טענת ההתיישנות אשר הועלתה על ידי הנתבע 3.

התובע צירף לכתב התביעה העתק של שני שיקים אשר נמסרו לידי עו"ד ככל הנראה מטעם הבנק, וכן העתק של הסדר לפירעון חוב בין הבנק ובינו מיום 29/8/01.

מעבר לכך, התובע לא טרח לצרף לתביעתו אישורים מהם ניתן ללמוד כי אכן השיקים הנ"ל נפרעו בפועל, וכן לא צורפו לתביעה תדפיסים אודות מצב החוב בתיק ההוצאה לפועל נכון ליום ביצוע התשלומים הנ"ל, כך שלא הוכח על ידי התובע סכום החוב בפועל בתיק ההוצל"פ. כל שמצוין ע"י צילומי השיקים הוא כי השיקים "נתקבלו" לגמר חלקו של החייב גוכברג ויקטור.

לעומת זאת הנתבע 3 צירף לכתב ההגנה אישור ממנו עולה כי הוא אכן הפקיד 8,000 ש"ח על מנת לשחררו מהערבות בתיק, יחד עם תדפיס של תיק ההוצל"פ אשר מראה כי אכן שולמו 2,000 ש"ח במסגרת צו מאסר.

בהעדר התייחסות בתביעה לגובה החוב בתיק ההוצאה לפועל נכון ליום ביצוע התשלומים השונים בגין השיקים הנ"ל, כאשר לא הוכח כי השיקים הנ"ל אכן נפרעו בפועל, הנני דוחה את התביעה אשר הוגשה על ידי התובע כנגד הנתבע 3.

יצוין בנוסף, כי גם לו היה מוכח בפועל כי התובע אכן שילם לבנק 18,000 ש"ח, בהתחשב ב- 10,035 הש"ח אשר שולמו על ידי הנתבע 3, היה מקום לחייב את הנתבע 3 בסך של 3982.5 ש"ח בלבד, ולא בסכום התביעה בסך של 20,887.90 ש"ח, כאשר גם לגירסת התובע עצמו סכום התביעה אינו לוקח בחשבון את חלקו היחסי של התובע עצמו.

כאמור לעיל, הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבע 3 סך של 2,500 ש"ח + מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.