פסק-דין בתיק א 24666/03

רקע עובדתי

1.         התובעת, ילידת 12.7.45, נפגעה, לטענתה, במהלך עבודתה בעסקה של הנתבעת, מפעילה של מוסד רפואי לחולים סיעודיים בבת ים ובין היתר מעסיקתה של התובעת, בו עבדה ככוח עזר לחולים סיעודיים במוסד זה, החל מ-1997 ועד פיטוריה ב-1999.

2.        התובעת, כאמור, הועסקה אצל הנתבעת משנת 1997. בכתב התביעה נטען: "במהלך עבודתה אצל הנתבעת החלה לחוש התובעת כאבים חזקים בגב תחתון עם הקרנה לגפיים תחתונות אשר הלכו והחמירו. בסוף שנת 1999 אושפזה התובעת מספר פעמים בבתי חולים, עברה טיפולים רבים אשר כללו טיפולים פיזיותרפים וזריקות אפידורל" (סעיף 4).

3.         עבודתה של התובעת כללה עזרה וסיעוד באופן שוטף לחולים סיעודיים, רחיצה והרמת החולים, ניקוי מיטות ומזרונים, האכלה, הליכה תוך כדי מתן תמיכה, וככלל,  כל תמיכה פיזית וטכנית שחולה סיעודי זקוק בכל עת. בסוף שנת 1999 סיימה התובעת את תעסוקתה אצל הנתבעת לאחר שפוטרה (פרוטוקול, עמ' 13). 

4.         אין חולק כי התובעת לא פנתה לנתבעת באף הזדמנות - לא בזמן פגיעתה, ואף לא עובר לפיטוריה בתלונה כי נפגעה בגבה באיזושהי צורה, כפי שהעידה בפניי: "ש: פעם הראשונה שהגעת לנתבעת אחרי שפוטרת היה בערך שנה אחרי הפיטורים, ואז ביקשת שתחתום לך על משהו לגבי המל"ל. ת: נכון. ש: ואז היא אמרה לך כי לא היה שום תאונה ועל מה את רוצה שתחתום לך. ת: נכון. ש: ואז לאחר כמה זמן באת אליה וביקשת ממנה שהיא תכתוב שהיה לך בעיות בגב. ת: לא, העו"ד שלי ביקש שאבקש ממנה לכתוב, שעבדתי בעבודה פיזית קשה. לא ביקשתי ממנה תאונת עבודה..." (פרוטוקול, עמ' 14- 15).  תביעתה של התובעת למל"ל נדחתה (נ/1).

5.         הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק.

טענות הצדדים

טענות התובעת

6.        התובעת טוענת כי עבודתה אצל הנתבעת הייתה עבודה פיזית קשה, אשר הצריכה שימוש תדיר בגב בכלל ומאמץ בגב התחתון בפרט, וכפי שהצהירה : "... תפקידי היה לתת לחולים טיפולים סיעודיים, לרחוץ אותם, להרים אותם, להשכיב אותם, וכיוצ"ב לבצע את כל הפעולות הדרושות לטיפול שוטף בצרכי היום יום של חולים אלה שהנם חולים קשים, אשר לא משתפים פעולה עם המטפל ואף מפריעים לו בביצוע עבודתו עקב מוגבלותם הקשה"(תצהיר עדות ראשית, סעיף 2).         

            בנוגע לקשר שבין עבודתה המתוארת לעיל לבין פגיעתה מצהירה התובעת: "במהלך עבודתי אצל הנתבעת התחלתי לחוש כאבים חזקים בגב תחתון עם הקרנה לגפיים תחתונות אשר הלכו והחמירו. בסוף שנת 1999 אושפזתי מספר פעמים בבתי חולים, ועברתי טיפולים רבים אשר כללו טיפולים פיזיותרפים וזריקות אפידורל" (שם, סעיף 3).

            התובעת מוסיפה וטוענת לעניין דחיית תביעתה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי: "הגעתי למזכירה הראשית של הנתבעת, ציפי, הצגתי בפניה את טפסי ההודעה על פגיעה בעבודה, הממולאים על ידי, מלבד החלק שצריך להיות ממולא ע"י המעביד, וביקשתי כי תדאג כי החלק של המעביד ימולא וייחתם בהתאם להוראותיה... משנבצר ממני לקבל את חתימת הנתבעת על ההודעה על הפגיעה בעבודה נאלצתי להגיש תביעה בגין נכות כללית..." (שם, סעיף 12). 

            באשר לנכות, טוענת התובעת כי: "המומחה מטעם בית המשפט הנכבד קבע לי נכות אורטופדית צמיתה בשיעור של 10% וזאת בשל הגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני... מעבר לכך, המומחה קבע כי 5% מנכותי יש לייחס לעבר..." (שם, סעיפים 13 - 14), ובהמשך : "עובר לתאונה בריאותי הייתה טובה ותפקדתי ללא הפרעה או הגבלה כלשהי. עבדתי עבודה פיזית הדורשת תפקוד תקין של הגב. מאז התאונה וכתוצאה ממנה הנני סובלת מצליעה חמורה..." (שם, סעיף 16).

טענות הנתבעת

7.         הנתבעת גורסת כי דין התביעה להדחות בשל העדר חבות בנזיקין המוטלת עליה. בנוסף, לשיטתה, התובעת סבלה עוד קודם תחילת העסקתה אצל הנתבעת מבעיות גב להן היא טוענת כיום, קרי, תחלואיה אינם קשורים בשום צורה לנתבעת, ואל לה להטיל אחריות זו כלפי הנתבעת.

            הנתבעת מדגישה את העובדה, כי חרף טענותיה של התובעת בדבר אשפוזה בבתי החולים וולפסון ומאיר, אשר נסמכות באישורים מתאימים, המדובר באשפוזים משנת 2002, קרי שלוש שנים לאחר פיטוריה, בעוד שלגבי אשפוזים או טיפולים רפואיים להם טוענת עובר למועד פגיעתה לכאורה אצל הנתבעת, לא מצויה כל אסמכתא היכולה להעיד על אמיתות הטענה, אלא המדובר בטענות בעלמא. לכך מצטרפת העובדה התמוהה כי פנייתה לנתבעת בוצעה אך כשנה לאחר פיטוריה, וזאת בבקשה  לאישור פגיעה במקום העבודה על גבי טופס התביעה לביטוח לאומי, לגביה נענתה בשלילה מטעם הנתבעת.

8.        הנתבעת גורסת כי לא התרשלה בכך שהטילה על התובעת להרים, לרחוץ חולים  ולהשכיבם או בעצם העובדה שלא ערכה בדיקה פיזית רפואית לתובעת בטרם העסקתה על מנת לוודא שהיא כשירה לעבוד בתפקיד שבו הועסקה. לגרסתה, מנוף הרמת חולים כבדים היה קיים גם קיים, התובעת ידעה מהן דרישות מקום העבודה, ואין כל טעם בביצוע הדרכה אישית - פרטנית לאופן ביצוע העבודה, שהרי השיטה הכללית הוסברה ובכל מקרה הייתה ידועה ומקובלת.

9.         הנתבעת מציינת עוד כי התובעת נפגעה בעברה במסגרת עבודתה בחברת קייטרינג,  כעולה מדו"ח הוועדה הרפואית של המל"ל: "החליקה על הגב והראש מרצפה משומנת במטבח" (נ/3). בגין פגיעה זו נקבעו לה 5% נכות צמיתה בשל פגיעת גב. כיום טוענת לכאבים ופגיעות זהות לאלו שכבר נדונו, הוכרו ותוגמלו זה מכבר על ידי המל"ל, וברור לאור האמור כי טענותיה העכשוויות לנזקים בגין תאונה במקום תעסוקתה בטלות, כמו גם סוגיית התרשלות מעסיקתה. 

10.      הנתבעת מוסיפה כי התובעת, לא רק שלא דיווחה לה על מצבה הבריאותי הלקוי טרם תחילת העסקתה, אלא גם לאורך שנות עבודתה לא התלוננה על בעיות או כאבי גב. עובדה היא שלא קיים תיעוד רפואי שתומך בטענותיה אלא אך לאחר עזיבת מקום העבודה. לא הובאה אף כל ראיה או עדות קולגות היכולות לתמוך בדבריה כי אכן סבלה וכאבה את גבה שם.

דיון בשאלת החבות

11.       בע"א (מחוזי תל-אביב) 1089/01  אירובוט בע"מ נ' גרשגורין, תק-מח 2003 (1), 229 (2003), דובר במקרה של עובד יצור, שנפגע בגבו במהלך עבודתו במפעל, לגרסתו תוך כדי הרמת תבנית שמשקלה כ- 20 ק"ג, ביחד עם אחר, כדי להניחה על שולחן העבודה, ותוך כדי הרמתה חש כאב עז בגבו. לטענת אותו עובד, הוטל עליו  להרים משקל של 60 ק"ג ולאחריו משקל נוסף של 20 ק"ג, המל"ל הכיר במקרה כתאונת עבודה לאחר חקירה מקיפה, ובנוסף, לגבי עבודת הרמת משאות מסוג זה נדרשת הדרכה נאותה, שלא ניתנה ע"י המעביד. נקבע, כי מכל החומר עולה כי מדובר במעין "מחלת מקצוע", קרי בכאבי גב הקשורים בעבודת המשיב, אך לאו דווקא בתאונה בעבודה. עוד נקבע, כי גם אם מתקבלת גרסת המשיב לגבי אירוע תאונתי שבעקבותיו החל לחוש כאבים בגבו, לא הוכחה כל רשלנות מצד המערערת, שעה שמדובר בהרמת תבנית שמשקלה כ- 20 ק"ג ע"י שני פועלים, כך שהנטל על כתפי המשיב הסתכם בכ- 10 ק"ג. נפסק כי מעביד רשאי להביא בחשבון את ידיעת עובדיו על דבר קיומם של סיכונים מסויימים הכרוכים בעבודה, ואין הוא חב בחובת זהירות אלא במידה שהדבר דרוש באורח סביר כלפי פועל נבון וסביר, כדרך פועלים "רגילים וממוצעים", וכאלה יודעים להיזהר, וחייבים להיזהר אף ללא אזהרה מיוחדת מצד המעביד. בית המשפט המחוזי הפנה, בין היתר, לע"א 5580/92 מרקוביץ נ' התעשיה הצבאית (לא פורסם), שם נפסק כי הרמת משא במשקל של 30 ק"ג על ידי שני עובדים בגירים איננה מסוכנת, ולפיכך אין המעביד אחראי לנזק שנגרם לעובד תוך הרמת משא כזה, שהרי אין די בעובדה שגבו של עובד "נתפס" לבדה כדי ללמד על רשלנות.

            לצד זאת, בת"א (מחוזי חיפה) 1223/00 חיים נ' החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ, דינים מחוזי, כרך לה (6) 674, נפסק, כי אירוע של פריקת שני מאיידים ממשאית, במשקל 50 ק"ג כל אחד, ביחד עם אחר, וגרימת נזק בגבו של אחד מהם, יכול להצביע, בנסיבות אותו מקרה, על רשלנות המעביד באי מתן הוראות מתאימות.

12.       התייחסות ספציפית להרמת חולים ניתנה בע"א 11227/03 עמי - אגודה לשיפור ולפיתוח ילדים מוגבלים נ' גל, דינים עליון, כרך עד', 430 (2005). המדובר היה במערערת שמפעילה מעון לאנשים מוגבלים. המשיבה, ילידת שנת 1945, עבדה במעון כעובדת ניקיון, וכן סייעה למטפלות שבמעון. המשיבה נטלה חלק בטיול שערכה המערערת למטופלים. במהלך הטיול, הרימה המשיבה יחד עם מטפלת את אחת המטופלות. בתביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי טענה, כי היא נפגעה בגבה בעת פעולת ההרמה של המטופלת וכי המערערת אחראית לנזקיה, ותביעתה התקבלה. בית המשפט העליון מציין, כי מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה, כי המערערת לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה לעניין הרמתם ונשיאתם של המטופלים ואף לא הדריכה את המשיבה כיצד לנהוג שעה שמרימים את אחד המטופלים. הודגש, כי מדובר בעובדת שהועסקה בעיקר בעבודות ניקיון ונתבקשה לסייע למטפלות בעבודתן, כל זאת בלא שקיבלה הדרכה והנחייה. בנסיבות אלה הוטלה אחריות על המעסיקה.