פסק-דין בתיק א 24510/04

התובע ביצע עבור הנתבעת 2 (להלן: " הנתבעת") עבודת מסגרות של קונסטרוקציה לאולם אירועים.

לטענת התובע, בינואר 2003 פנה אליו שכנו, הנתבע 1 (להלן: " הנתבע") סיפר לו שאולם אירועים שהפעיל בכפר אזר בשם "גן האומנים" נסגר בצו בימ"ש וכי עליו להקים בדחיפות אולם אירועים בגליל ים, וביקש ממנו הצעת מחיר. היות ולא היו תוכניות קונסטרוקציה ולא ניתן היה להעריך את היקף העבודה המדוייק, השיב התובע כי המחיר לטון מתכת כולל עבודה הובלה וצבע יהיה בין 2,800$ ל- 3,000$.

התובע ביצע את העבודה מבלי שהנתבע חתם על ההסכם, וזאת לנוכח ההיכרות בין השניים.

ביום 16/02/03 סיים התובע את בניית הקונסטרוקציה, ופנה לנתבע לתשלום שכר עבודתו בסך 142,000 ש"ח בתוספת מע"מ (לפי 2,800$ לטון X 10.7 טון). לטענתו השיב לו הנתבע שאין בעיה אבל הוא קצת לחוץ ולכן מבקש לשלם לאחר אירוע שיהיה ביום 20/02/03.

לאחר אותו מועד דחה הנתבע פגישות עם התובע עד שלבסוף נפגש איתו בנוכחות שותפו, ניר עופר, ובמהלך אותה פגישה אמר שהמחיר הוא לפי 2,800 ש"ח לטון. התובע היה המום אך לא הצליח לשכנע את הנתבעים לשלם את הסכום וכן לא  הצליח לשכנעם לברר עם מסגרים אחרים שהמחיר הנכון הוא כ- 2,800$ לטון (להלן: " החישוב הדולרי") ולא 2,800 ש"ח לטון (להלן: " החישוב השקלי").

הנתבעים ביקשו לשלם את שכרו לפי חישוב שקלי, אך התובע סירב. לבסוף, בעצת עורך דינו הסכים לקבל תשלום מבלי לוותר על דרישותיו וביום 09/03/03 קיבל מהנתבעת סך של 37,417 ש"ח.

לטענת התובע ההוצאות הישירות ועלות החומר שהיו לו לצורך ביצוע העבודה גבוהות מהסכום ששולם ע"י הנתבעת.

לטענת התובע חייב הנתבע בסכום הנתבע מכח דיני חוזים, נזיקין ודיני עשיית עושר משום שהוא זה שהזמין את העבודה, התחייב לדאוג לביצוע התשלום, הציג מצג שווא לפיו הוא יהיה חייב בתשלום באופן אישי, משום שהציג מצג כוזב, רימה וניצל את האמון והחברות עם התובעת בכוונה להטעות את התובע לבצע עבודה כאשר ידע שתמורתה המלאה לא תשולם, ומשום שהתעשר על חשבון התובע שלא כדין.

כמו כן לטענתו חייבת הנתבעת בתשלום בסכום מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

לטענת הנתבעים, סוכמה התמורה בגין העבודה עם מר עופר ניר ולא עם הנתבע, והנתבע פעל אך ורק בשם הנתבעת ולא בשם עצמו באופן אישי. לטענתם הוסכם סך של 2,800 ש"ח לטון, למרות שתוכניות הקונסטרוקציה היו קיימות בעת כריתת ההסכם בין הצדדים.

לטענת הנתבעים, אילו היה התובע דורש שכר של 2,800$ לטון ברזל לא היו מתקשרים בהסכם שכן יכלו לבצע את העבודה בעצמם במחיר נמוך יותר, והם אף ביצעו חלק ממנה בעצמם. בנוסף טענו שהזמנה שצירף התובע לכתב תביעתו נעשתה בדיעבד ולא הובאה מעולם לידיעתם, כל שכן שהם לא נתנו הסכמתם לתוכנה (תשלום בסך 2,800$ לטון ברזל).

בסיכומיו טוען התובע כי במקרה שלא היה מפגש רצונות יש לפסוק לתובע שכר ראוי עבור העבודה שביצע כפי שיוערך ויקבע ע"י מומחה, במקרה זה, עפ"י הטענה, מומחה של התובע.

בכתב התביעה לא טען התובע ב'רחל בתך הקטנה' כי מגיע לו שכר ראוי.

כאמור ציין התובע בכתב התביעה כי הנתבעים חייבים בסכום התביעה מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אף אם ניתן לכלול בטענת עשיית העושר את הטענה כי מגיע לתובע שכר ראוי (למרות שאין מחלוקת בין הצדדים כי היה שכר חוזי מוסכם), לא הוכיח התובע מה השכר הראוי לאותה עבודה.

התובע הגיש חו"ד מומחה מטעמו, טלאן דניאל, מהנדס אזרחי, ולפיה הערכת עלות ביצוע שלד פלדה כולל צבע יסוד, בקונסטרוקציית פלדה במשקל 10.7 טון (כמות שנקבעה על ידו במבט מבחוץ יחד עם דברי התובע) הינה 125,618 ש"ח וזאת עפ"י מחירון דקל 12/04 לבנייה בהיקפים קטנים לפי 11,740 ש"ח לטון.

עם זאת בחקירתו הנגדית הודה המומחה כי העבודה נעשתה בינואר 2003 (ולא בדצמבר 2004), וכי אינו יודע את המחירים לינואר 2003.

לכן לא הוכח השכר הראוי עבור העבודה לצורך פיצוי עפ"י דיני עשיית עושר ולא במשפט.

התובע לא הוכיח את התמורה החוזית. התובע לא טרח להחתים את הנתבעים על מסמך כלשהו. אף אחד מהנתבעים או מישהו אחר מטעמם, אינו חתום על ההזמנה, והיא לא צורפה להתכתבויות קודמות בין הצדדים אלא רק לכתב התביעה, מה שמעלה ספק לגבי מועד עריכתה. יתר על כן ההזמנה רשומה כך שכאילו סך כל העבודה 2,800$, דבר שאין ספק שאינו נכון, ויתכן שכך נרשם משום שכשהתובע רשם אותה לא היה חשוב לו כיצד תירשם ובלבד שיופיע הסכום של 2,800$ בהבדל מ- 2,800 ש"ח.

גרסתו של מר עופר ניר לא נסתרה בחקירתו הנגדית.