פסק-דין בתיק א 24459/06

השאלות הדורשות הכרעה בפסק דין זה

1.         האם בין הצדדים נכרת הסכם מחייב לפיו התחייבה הנתבעת 1 (להלן : " הנתבעת") לרכוש מהתובעת דוכן למכירת פסטה (להלן : " הדוכן"), כשהנתבעים 2-4 (אשר יכונו להלן, בהתאמה, " אילן", " רן" ו" דן") ערבים להתחייבויות הנתבעת בהסכם? ולחלופין, ובמידה ויקבע כי לא נכרת הסכם מחייב, האם ניהלו הנתבעים או מי מהם משא ומתן שלא בתום לב עם התובעת? ומהו גובה הפיצוי שיש לפסוק לחובת הנתבעים או מי מהם, אם בכלל?

להלן העובדות העיקריות הדרושות להכרעה.

העובדות הדרושות להכרעה וגרסאות הצדדים לאירועים

2.         התובעת הינה חברה אשר הקימה וניהלה דוכן למכירת פסטה בבית אירופה בת"א.    הנתבעת הינה חברה המפעילה דוכני מזון ושתייה ברחבי הארץ. אילן ורן הינם דירקטורים בנתבעת; דן הינו אביו של רן.

3.         במהלך שנת 2005, עת הופעל הדוכן על ידי התובעת, נוצר קשר בין הצדדים והנתבעים בחנו אפשרות של עסקה משותפת עם התובעת, בין השאר בנוגע לדוכן. במסגרת זו ביקרו הנתבעים או מי מהם בבית אירופה וראו את הדוכן בזמן פעילות. אין מחלוקת כי קשר זה לא הבשיל לכדי עסקה כלשהי.

4.         בחודש דצמבר 2005, ולאחר שהתובעת כבר חדלה מהפעלת הדוכן בעקבות חוסר רווחיות, חודש הקשר בין התובעת לנתבעים, הפעם לצורך רכישת הדוכן, הציוד והזכויות הנלוות לו. המשא ומתן בין הצדדים התנהל באמצעות עורכי דין, באי כוחם של הצדדים בתביעה זו. יצוין שעורכת דין דנה פלפול-אשל (להלן : " עו"ד פלפול"), שהנה אשתו של מנהל התובעת, מר אשל סגל (להלן : " אשל"), נטלה חלק אף היא בגיבוש טיוטות ההסכם אשר הוחלפו בין הצדדים.

5.         ואכן, בסמוך לאותו מועד החלו הצדדים להחליף ביניהם טיוטת הסכם בנוגע למכירת הדוכן, הציוד והזכויות הנלוות (ראה טיוטה מיום 25/12/05 אשר צורפה כנספח ב' לכתב ההגנה המתוקן וכן טיוטות מאוחרות יותר שצורפו כנספחים ד'-ל' לתצהיר אשל).

6.         ביום 20/2/06 נערכה פגישה במשרדי ב"כ הנתבעים, בה נכחו אשל, עו"ד פלפול, ניר פורטל ודוד זהות, שותפיו של אשל בתובעת, אילן ורן. אין מחלוקת כי בסיום פגישה זו לא נחתם ההסכם, ובאי כוח הצדדים קבעו להעביר נוסח מתוקן לחתימה. עם זאת טוענת התובעת שכבר במועד זה סוכמו כל התנאים בין הצדדים, גובש ההסכם באופן סופי ומחייב ולמעשה כל שנותר הוא להוסיף את "החתימה הפורמאלית" על גבי המסמכים.

7.         ביום 22/2/06 בקר רן, בלוית עו"ד פלפול, בבית אירופה, במטרה לראות את הדוכן והציוד הנמכר. בעוד שאשל ועו"ד פלפול טענו כי הנתבעים אך בקשו ל"קפוץ" ולראות את הדוכן, מבלי שהדבר היווה תנאי כלשהי למכירה שסוכמה זה מכבר, אזי הנתבעים טוענים כי בדיקת הממכר הייתה תנאי מהותי להסכם, כי בקשו לבדוק את הדוכן מספר פעמים קודם לכן אולם נדחו בהתחמקויות שונות ולמעשה העסקה כולה הייתה מותנית בתקינות הדוכן והציוד, כפי שאף עולה מההצהרה שנדרשה בהסכם, ראה סעיף 5א' לטיוטה נספח כ' לתצהיר אשל.

8.         לגבי שארע באותה פגישה חלוקות הדעות: בעוד שעו"ד פלפול בתצהירה טענה שהראתה לרן את הממכר וזה האחרון הביע את שביעות רצונו (סעיף 25 לתצהירה); אזי רן טען בתצהירו (סעיף 35) ובעדותו (עמ'20 שו' 1) כי לא ניתן היה לערוך באותו מועד ספירת מלאי ובדיקתו כנדרש; כי עגלת הדוכן, המהווה את החלק המרכזי של הדוכן כולו, הייתה חשופה לעיני כל ולא נשמרה מאוחסנת ומתוחזקת כראוי; כי חלקים הימנה היו שבורים; ובאותו מעמד הודיע לעו"ד פלפול כי הבדיקה מהווה "ביזיון".

9.         אין מחלוקת בין הצדדים כי קבעו הם להיפגש לצורך חתימה על ההסכם ביום 23/2/06 (מועד זה תואם בטרם הביקור בבית אירופה). אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעים או מי מהם לא התייצבו לפגישה האמורה וההסכם לא נחתם.

10.       לטענת התובעת, לאחר הפגישה בבית אירופה הנתבעים פשוט "נעלמו" ורק לאחר מספר ימים הצליח אשל ליצור קשר עם רן, או אז אמר לו רן שאילן אינו מעוניין ברכישת הדוכן (סעיף 35 לתצהיר אשל ועדותו בעמ' 11 שו' 13-16). מאידך טוענים הנתבעים כי הסיבה לאי ההתייצבות לחתימה על ההסכם הייתה הפרת הבטחת התובעת לקיים הליך מסודר של בדיקת הממכר והעובדות שתגלו להם לאחר הביקור בבית אירופה (סעיף 38 לתצהיר רן; סעיף 26 לתצהיר דן).

11.       ביום 5/3/06 שיגר בא כוח התובעת מכתב התראה לב"כ הנתבעים, בו טען כי בין הצדדים נכרת הסכם מחייב ודרש את אכיפתו (נספח מ' לתצהיר אשל); בתגובה השיב ב"כ הנתבעים כי בין הצדדים לא נכרת הסכם מחייב, מדובר בשלב המשא ומתן בלבד וההסכם אמור היה להיכנס לתוקף רק עם חתימתו בכתב על ידי הצדדים. ב"כ הנתבעים ציין במכתבו הנ"ל (נספח נ' לתצהיר אשל) כי הסיבה להפסקת המשא ומתן הינה הליך הבדיקה הלקוי והעובדות שהתגלו למרשיו בעקבות הבדיקה שבוצעה.

12.       ביום 5/4/06 הגישה התובעת את תביעתה המקורית, במסגרתה עתרה לסעד עיקרי של אכיפת הסכם; לחלופין, דרשה התובעת פיצוי בסך של 200,000 ש"ח כפיצוי בגין ניהול משא ומתן שלא בתום לב (סעיף 49.2 לכתב התביעה).

13.       הנתבעים בכתב הגנתם טענו בין היתר כי לא נכרת הסכם מחייב. בתיק זה התקיימו קדמי משפט ובהמלצת כב' השופטת גרוסמן, במטרה לצמצם את נזקיה הנטענים של התובעת (פרו' הדיון מיום 7/2/07), נמכר הדוכן לצד ג' ביום 28/2/07 בסכום של 60,013 ש"ח, כולל מע"מ. אי לכך, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן על סך 172,426 ש"ח. בכתב התביעה המתוקן טוענת התובעת כי שיעור הפיצוי לו היא זכאית עומד על ההפרש בין מחיר התמורה המוסכמת (165,000 ש"ח) לבין המחיר בו נמכר הדוכן לצד ג' (60,000 ש"ח), בתוספת הוצאות אחסון והעברה. עוד תבעה התובעת סך של 40,000 ש"ח כפיצויי הסתמכות, אולם בסיכומיה ויתרה התובעת על פסיקת סעד זה.

האם נכרת הסכם מחייב - מבחני גמירות הדעת ומסוימות

14.       סעיף 1 ל חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 קובע כי חוזה נוצר בדרך של הצעה וקיבול, הצעה וקיבול הינן הצהרות רצון, אשר מפגשן יוצר חוזה.

שתי דרישות מהותיות צריכות להתקיים כדי שהצהרות רצון אלה אכן יהוו חוזה, והן גמירות דעת ומסוימות. יש צורך בקיומה של כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים.

15.       תנאי ראשוני ויסודי ליצירת חוזה הוא גמירות הדעת של שני הצדדים להתקשר זה עם זה בחוזה מסוים. מקום שהצדדים לא הגיעו לידי גמירת דעת, לא יוכל בית משפט ליצור אותה בדיעבד (ראה ע"א 392/80 קדר נ' אתרים פ"ד לו (2) 165, 162).  גמירות הדעת היא רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות.

המבחן לבחינת גמירות דעתם של הצדדים הינו מבחן אשר שם דגש על הגילוי החיצוני של הסכמת הצדדים וכולל שתי דרישות משנה: דרישה פנימית פסיכולוגית של יצירת הכוונה ודרישה חיצונית התנהגותית של ביטויה.