פסק-דין בתיק א 24296/06

התובעת, ילידת 1939, עותרת לחייב את הנתבעת בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מויכוח עם צוות קרקע של הנתבעת עת ביקשה להקדים טיסתה ולשוב ארצה.

הנתבעת בכתב הגנתה ביקשה למחוק התביעה על הסף ולחילופין לדחותה, הציגה גרסה שונה להתרחשות האירוע, הכחישה חבות ונזק. הנתבעת טענה לתחולת חוק התובלה האוירית, התש"מ - 1980 המחיל את הוראות אמנת ורשה במשפט הישראלי, לייחוד העילה על פי חוק זה, ולהתיישנות מהותית.

מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדותם הראשית של מר אלי יוספי (חתנה של התובעת), של מר לוי אברהם (בנה של התובעת) ושל התובעת בעצמה. כן הוגשו מסמכים.

מטעם הנתבעת הוגש תצהיר מר עדי לוי, מנהל תיפעול של מוקד שירות הלקוחות בנתבעת. כן הוגשו מסמכים.

הצדדים הסכימו לסיום הליך -בפשרה - בהתאם להוראת סעיף 79א לחוק בתי המשפט (פרוטוקול מיום 8.5.07), והגישו סיכומיהם.

עיקרי העובדות הצריכות לענייננו:

1. התובעת רכשה כרטיסי טיסה הלוך ושוב לארצות הברית (תל אביב - ניו יורק) לחודש יולי 2003. בהתאם להזמנת הכרטיסים שביצעה התובעת, אחזה בידה כרטיס טיסה בחזרה, מניו יורק לישראל, ליום 6.8.03 (אישור מועדי הטיסות צורף כנספח א' לתצהיר התובעת).
2. התובעת ביקשה להקדים את טיסתה ארצה, יצרה קשר עם נציגות אל על בניו יורק והוזמן לתובעת כרטיס חלופי ליום 5.8.07.
3. התובעת הגיעה עם בנה לשדה התעופה, התייצבה בדלפקי הנתבעת, שלחה את מטענה אשר הועלה למטוס (סעיף 4 לתצהיר אברהם לוי, בנה של התובעת), ואז נדרשה על ידי נציגי הנתבעת לשלם 400$ עבור הטיסה בגין שינוי במועד הכרטיס (סעיף 6 לתצהיר התובעת וסעיפים 3 ו- 4 לתצהיר עדי לוי מטעם הנתבעת) ובגין משקל יתר של מטענה.
4. התובעת ובנה סרבו לשלם הסכום, נציגי הנתבעת סרבו להעלות את התובעת לטיסה, והתפתח ויכוח קולני ובלשון בוטה בין הצדדים.
5. בעקבות "הויכוח" בין בנה של התובעת ונציגי הנתבעת, חשה התובעת שלא בטוב, התלוננה על כאבים בחזה ותחושת חרדה. התובעת טופלה במקום, סרבה לפינוי באמצעות אמבולנס והרגישה טוב יותר לאחר תום "הויכוח".
6. לאחר התקרית, איפשר צוות הקרקע לתובעת לעלות למטוס ללא חיוב עבור שינוי מועד הטיסה או משקל עודף. התובעת הובלה למטוס בכסא גלגלים.
7. מבדיקה שנערכה לתובעת על יד רופאת המשפחה ביום 8.8.03 בארץ, לא נמצאו ממצאים ראויים לציון, תלונותיה של התובעת בדבר "כאבים לוחצים בקדמת החזה, מלויים בקוצר נשימה" אובחנו כאנגינה פקטוריס, ובגינה הופנתה התובעת למיון (ר' נספח ג' לתצהיר התובעת). אין רישום או תיעוד כי התובעת אכן פנתה למיון. ביום 29.9.03 נבדקה על ידי נוירולוג, גם שם לא נמצאו ממצאים והומלץ על טיפול אנלג'טי (נספח ד' לתצהיר התובעת).

עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם:

התובעת בסיכומיה עותרת לדחות את טענות ההתיישנות מנימוק של העדר תחולה לחוק התובלה האוירית, שכן סעיף 17 לאמנת ורשה חל על תאונות שארעו בתוך כלי הטיס או תוך כדי פעולת עליה או ירידה ממנו. התובעת טוענת כי במקרה דנן לא התרחשה כל פעולת עליה למטוס שכן לתובעת הובהר בדלפק השירות כי היא כלל לא רשומה ברשימת הנוסעים, לא היתה בשליטת המוביל האווירי ולא עברה פרוצדורה של עליה למטוס ולכן רשאית לתבוע על פי הוראות חוק שאינן חוק התובלה האווירית.

התובעת טוענת כי התצהיר היחיד של הנתבעת הוא עדות שמועה; וכי יש בתצהיר כדי לתמוך בעדות התובעת וכי המכתבים שצורפו לתצהיר אינם יכולים לשמש ראיה בהיותם לא חתומים.

באחרית נטען כי התובעת סבלה מכאבים, חרדה, דיכאון וטופלה בתרופות שנה שלמה. התובעת עתרה לפצותה בגין הנזק הגופני / הנפשי / הנוירולוגי, עגמת הנפש והביזוי שנגרמו לה, הוצאות טיפול רפואי והוצאות משפט.