פסק-דין בתיק א 24283/99

כללי

1.         התובע, יליד 1947, חבר אגד-אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (להלן: אגד), נפגע בתאונת דרכים אשר אירעה ביום 28.9.97, עת נהג באוטובוס של אגד שהשימוש בו היה מבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: חברת הפניקס) בביטוח בר-תוקף. אין חולק כי התאונה מהווה תאונת דרכים במובן המונח ב חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). המחלוקת נעוצה בשאלת גובה הנזק בלבד.

2.         בתאונת דרכים החוסה תחת כנפי חוק הפיצויים אין חשיבות בדרך כלל לנסיבות התרחשותה, שהרי האחריות הנה מוחלטת ומלאה ואין נפקא מינה אם היה אשם מצדו של הנפגע (ראה סעיף2(ג) לחוק הפיצויים). עם זאת, יכול שהדבר ישפיע על חומרת פגיעת הנפגע כמו גם על מהימנותו.

3.         לטענת חברת הפניקס לפנינו תובע מניפולטיבי, המנסה להעצים את נזקיו בכל דרך אפשרית, לרבות הצגת התאונה כתאונה קשה כביכול בעוד שנסיבותיה שונות. עוד היא טוענת כי בנסיונותיו אלו גם העלים התובע עובדות רלוונטיות בנוגע למצבו הבריאותי או עיסוקו טרם קרות התאונה, שיש בהם כדי להשפיע על היקף חובתה לפצותו.

4.         אכן, התובע לא הצטייר כמי שהאמת נר לרגליו. הדבר מצא ביטוי בנקודות שונות, גם שוליות, אך בעיקר בנוגע למצבו הרפואי לפני קרות התאונה או לאחריה ובנושא נסיבות קרות התאונה. התובע לא הזכיר בתצהיר עדות ראשית את האירוע הלבבי, בגינו צומצם היקף משרתו, או את המחלות מהן סבל לפני התאונה. אין בעובדה שהתובע מסר כתב ויתור על סודיות רפואית או אף הזכיר, שלא במסגרת תצהירו, את מצבו הבריאותי ללא קשר לתאונה כדי לפטרו מלהציג את העובדות לאשורן בעת הבאת ראיותיו.

נסיבות התאונה

5.         לגרסת התובע אירעה התאונה שעה שאוטובוס אחר השייך לחברה פרטית התנגש בעצמה מאחור באוטובוס הנהוג על ידו וכתוצאה נהרסו שני כלי הרכב כליל (ראה סעיף 3 לתצהיר ת/1). אף כי בחקירתו לפניי אישר התובע כי הרכב האחר המעורב בתאונה לא היה ממש אוטובוס " אולי קוראים לזה מיניבוס" (עמ' 5 ש' 14) חזר בא כחו על גרסה זו בסיכומיו. בהודעה שמסר התובע על התאונה (ראה נ/1) דיווח כי מיניבוס התנגש באוטובוס הנהוג על ידו. למותר לציין כי מלבד האמור בתצהיר אין ראיה נוספת התומכת בגרסת התובע כי שני כלי הרכב נהרסו כליל.

5.         מהאמור לעיל ניתן לקבוע, כי התאונה אירעה שעה שהתובע נהג באוטובוס ורכב מסוג מיניבוס התנגש בו מאחור. לא ניתן לקבוע כי שני כלי הרכב נהרסו כליל. המסקנה העולה, כי הצגת נסיבות התאונה על ידי התובע היתה מוגזמת וככל הנראה היתה התאונה קלה בהרבה ממה שהוצג על ידו.

הנכות

6.         התאונה אירעה במסגרת העבודה. התובע הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום דמי פגיעה ולקביעת דרגת נכות. הועדה הרפואית הראשונה קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 72(4)דIIל תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: התקנות) בגין תופעה של טינטון תמידי בשתי האוזניים. הועדות הרפואיות דחו את תביעתו להכרת נכות בתחום האורטופדי.

7.         כעבור שלוש שנים ממועד קרות התאונה הגיש התובע תביעה להחמרת מצב, אשר הוכרה על ידי הועדה הרפואית שהעניקה לו 10% נכות בגין טינטון, כפי שנקבע מלכתחילה וכן 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צווארי לפי סעיף37(5)א לתקנות. בסך הכל נקבעה לתובע נכות בשיעור 19% לצמיתות (משוקללת).

            המדובר בנכות על פי דין, אשר מחייבת בהליך דנן מכח הוראות סעיף 6ב לחוק הפיצויים.

8.         ביום 2.9.04 בעיצומו של שלב הבאת ראיות, הגישה חברת הפניקס בקשה להתיר הבאת ראיות לסתור. בהחלטה מיום 11.11.04 נדחתה הבקשה.

9.         העובדה שקיימת נכות על פי דין וכי נדחתה הבקשה להבאת ראיות לסתור אינה מונעת מבית המשפט לקבוע מה מידת ההשפעה של הנכות על כושרו של התובע להשתכר ועל תפקודו בכלל.

מצבו הרפואי של התובע

10.        בתצהירו ציין התובע כי קודם לתאונה היה אדם בריא, שלא נזקק לטיפולים רפואיים כלשהם ואילו עקב התאונה הנדונה הפך למעשה לשבר כלי. עיון בתיקו הרפואי כמו גם העובדות אשר התבררו בחקירתו הנגדית אינם מתיישבים עם גרסה זו.

11.        לפני התאונה סבל התובע מכיב קיבה בגינו נזקק תדיר לטיפולים רפואיים. אמנם העיד כי בשנת 1996 ניתן לו טיפול מסוים אשר שיפר את מצבו פלאים ברם, נוכח העובדה שהוא הסתיר מידע זה ולא גילה אותו מיוזמתו, מותר להטיל ספק בכך.

12.        עוד סבל התובע מלחץ דם גבוה ומכאבים בעמוד השדרה. כמו-כן היה מעורב בתאונות דרכים, לפני התאונה הנדונה ולאחריה. לאחר התאונה היה מעורב בקטטה עם חבר לעבודה וגם בגינה נזקק לטיפול רפואי.

13.        לא מן הנמנע כי בעיות רפואיות אלו, אשר היו קיימות זמן רב לפני התאונה הנדונה הן אלה שהניעו את האחראים באגד להעבירו לעבודה משרדית שנים רבות לפני התאונה הנדונה, ולא כפי שהציג התובע שהתאונה כביכול גרמה לו לעזוב את הנהיגה.

14.        עד כה התייחסתי למצבו הרפואי של התובע לפני התאונה. בשנת 2001, לאחר התאונה, לקה התובע בלבו, אושפז בבית החולים בנהריה ולאחר מכן בבית חולים הדסה בירושלים. בעקבות האירוע הלבבי נעדר התובע מהעבודה למשך כשלושה חודשים. לאחר מכן לפי קביעת הרופא התעסוקתי חזר לעבודה חלקית בת חמש שעות ביום בלבד וכך עובד גם כיום.

ההשפעה התפקודית של הנכות

15.        בנסיבות אלו אין מקום לייחס למגבלה הקלה שנותרה בתנועות עמוד השדרה הצווארי כמו גם לתופעת הטינטון עליה מתלונן את הירידה בהשתכרות או בכושר השתכרות. הסיבה האמיתית נעוצה במצבו הרפואי הירוד עוד קודם לתאונה ובעיקר באירוע הלבבי שאירע לאחר התאונה הנדונה.

16.        מעבר לכך, אף אם ניתן להניח שצלצול תמידי באוזניים מטריד אינו שולל את כושר העבודה. עובדה היא שהתובע שב לעבודה משרדית מלאה וגם שב לנהוג ללא מגבלות. בנוגע לטינטון יש מקום להעלות תמיהה על כי התובע מתלונן על קשיי תפקוד בתנאי רעש (לדבריו, אינו יכול לנהוג כשחלונות האוטובוס פתוחים) בעוד שלפי עדותו נאלץ לישון כשהוא מקשיב למוסיקה במכשיר walkman.

17.        בנסיבות אלו, אין מקום להערכת אבדן ההשתכרות על בסיס חישוב אריתמטי אלא על דרך של אמדן.

עיסוק התובע לפני התאונה