פסק-דין בתיק א 2424/02

1.       התובע הגיש תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד הנתבעים על סך 50,000 ש"ח. על פי כתב התביעה, התובע הינו הבעלים של בניין הנמצא ליד הכביש הראשי בדלית אל כרמל שהושכר לנתבעים למטרת שימוש למסעדה. מאז השכרתה לידי הנתבעים פעלה המסעדה תחת השם "המטבח הדרוזי".

עמדת התובע

2.       חוזה השכירות בין הצדדים נחתם ביום 30.4.95 (צורף לכתב התביעה). הנתבעים ניהלו את המסעדה מאז שנת 1996. נטען כי הנתבעים לא עמדו בתשלום דמי השכירות בסך 1,500 ש"ח לחודש. כמו כן, נטען כי לא שילמו את דמי הארנונה או את חשבונות החשמל בגין השימוש במושכר.

3.       ביום 14.11.99, נתן בית משפט השלום תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים בת.א. (חי') 23273/99. במסגרת ההסכם התחייבו הנתבעים לשלם את דמי השכירות החל מיום 1.12.99. למרות זאת, הנתבעים לא שילמו את דמי השכירות או את התשלומים האחרים. התובע פנה בתביעה נוספת לקבל לידיו את המושכר חזרה (ת.א. (חי') 8713/00) וניתן פסק דין לפינוי תוך שלושה ימים מיום 7.1.01.

4.       התובע טוען כי הנתבעים לא כיבדו את פסק הדין הראשון בעניין תשלום דמי השכירות והמשיכו להחזיק במושכר עד אוגוסט 2001 בלי לשלם דמי שכירות, תקופה שארכה כ- 20 חודשים בסך הכל. בהתאם לחוזה טען התובע שהנתבעים חייבים לו סך של 30,000 ש"ח בגין שכר הדירה (20 חודשים X1,500 ש"ח לחודש). כמו כן, טען התובע שהנתבעים חייבים בגין השימוש בחשמל בתקופה סך של 20,000 ש"ח נוספים יחד עם חובם לרשות המקומית בגין דמי ארנונה.

עמדת הנתבעים

5.       הנתבעים הסכימו כי נחתם חוזה שכירות בין הצדדים להשכרת המקום למסעדה. הנתבעים טענו שהתובע ידע שההשכרה היתה לצורך ניהול של עסק לייצור ואספקת ארוחות מוכנות (קייטרינג) וטענו שלא ניתן היה בסופו של דבר לנהל את העסק כתוצאה ממחדלי התובע. נטען כי הנתבעים ביצעו השקעות בעלות של 380,000 ש"ח. אולם, לאחר ביצוע ההשקעות גילו שלא ניתן לקבל את האישורים והרשיונות הדרושים לצורך ניהול העסק. הנתבעים טענו כי התובע הטעה אותם באשר לשימושים האפשריים של המושכר. נטען כי התברר להם שהתובע אינו הבעלים של המבנה ואינו זכאי לחתום על בקשות להיתרים, דבר שפגע באפשרות לקבל את ההיתרים והרשיונות הדרושים. הנתבעים טענו שהתובע נקט פעולות מפעולות שונות על מנת להתחמק מקיום התחייבויותיו כלפיהם ואף ניסה לגזול את ההשקעות שעשו במבנה ואת המוניטין שרכש המקום. בין היתר, נטען כי התובע לא העביר שוברי תשלום לחשמל לנתבעים כדי ליצור חוב חשמל ולהביא לניתוק החשמל במושכר. הנתבעים עוד טענו שהתובע חייב להם סכום של קרוב למליון שקל בגין אובדן השקעות בנכס, הפסדי הכנסות ומניעת רווחים.

דיון

6.       במהלך חקירתו הנגדית אישר התובע כי כיום קיים היתר למבנה, אך מיום 30.4.95 שאז נחתם החוזה ועד לסיום הסכסוך בין הצדדים ביום 14.4.99, לא היה היתר (עמ' 7 ו-8 לפרוטוקול הדיון).

7.       בנוסף, נחקר התובע אודות הטענה שהשכיר את המסעדה לגורם אחר כבר באוגוסט  1999. התובע הכחיש זאת ועומת אודות טענת הנתבעים שהוא מרויח כ- 1,500 ש"ח נוספים כיום כתוצאה מתוספת בניה של 100 מ"ר שנבנתה בהשקעת הנתבעים, אך לא היה מוכן להודות בנכונותה (עמ' 11 ו-12 לפרוטוקול הדיון).

8.       תוקפו של חוזה השכירות שנחתם בין הצדדים ב- 8.7.95 הוארך בהסכמת שניהם לשלוש שנים נוספות, עד ליום 30.5.99.

9.       על פי נספח ד', ההסדר שהושג בין בעלי הדין במסגרת ת"א (חי') 23273/99, שצורף לתצהיר התובע, עולה כי ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין מיום 14.11.99 כלל את הדברים הבאים: המבקשים (הנתבעים בתיק דנן) הצהירו שהם מחזיקים בנכס וכי החל מיום 11.12.99 והתחייבו כי יופעל העסק מחדש כמסעדה או כעסק אחר והחל מתאריך זה יקיימו את כל התחייבותיהם כלפי המשיב (התובע כאן) לפי הסכם השכירות, לרבות תשלום שכר דירה וביצוע יתר התשלומים בהתאם לחוזה השכירות מיום 8.7.96; התובע הצהיר כי הוא קיבל באותו יום שניתן פסק הדין מהועדה המקומית לתכנון ובניה היתר לכל המבנה שהושכר למעט הפרגולה לגביה ניתן צו הריסה; שלצורך חיבור החשמל ידאגו הנתבעים לפרוע את החוב הקיים בחברת החשמל בגין אי תשלום חשבונות חשמל עד אותו יום עבור הנכס; שהתובע התחייב לפעול לקבל היתר בניה לצורך ניהול עסק במקום והוא יפנה בבקשה מתאימה וישלם אגרות לצורך זה; נקבע עוד כי במידה והנתבעים לא ישלמו את שכר הדירה כפי שהתחייבו יהיה רשאי התובע להגיש תביעת פינוי נוספת; נקבע עוד שהסכמות אלו לא יפגעו בזכויות הצדדים והטענות שהיו בפי כל אחד מהם. כאמור לעיל, הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין ומהווה את ההסכם התקף בין הצדדים.

10.     הנתבעים נמנעו, כפי הנראה, מתשלום שכר הדירה ובסופו של דבר פנה התובע פעם נוספת לבית המשפט וקיבל פסק דין לפינויים מהעסק ביום 7.1.01, כאשר הפינוי בוצע בחודש אוגוסט 2001 (עמ' 2 לסיכומי התובע).

11.     באשר לטענת הנתבעים שהסיבה לאי יכולתם להפעיל את העסק היתה אי קבלת האישורים הדרושים, הוגש מסמך מ/4, מכתב מיום 20.8.00 מהרשות המקומית דלית אל-כרמל, בו צויינו התנאים הנדרשים להפעלת עסק-מסעדה, ברם אותו מכתב ציין ש"רוב העסקים בדלית אלכרמל בלי רשיונות עסקים עד לרגע זה".

12.     הנתבעים העלו טענות מטענות שונות נגד מרכיבי התביעה. בין היתר, טענו כי מאז חודש מרץ 1999 לאחר שהתובע פירק את מערכת החשמל, לא עשו שום שימוש בעסק וכי בחודש אוגוסט 1999 השכיר התובע את העסק לאחרים לאחר שפרץ אליו והשחית את רכוש הנתבעים. יש לציין שהטענות הללו מתייחסות למועדים שלפני הסכם הפשרה שנכרת ביום 14.11.99 וקיבל תוקף של פסק דין.

13.     התחייבות התובע לפעול לקבלת היתר בניה לצורך ניהול עסק במקום, מולאה, כפי הנראה, בין היתר על ידי מסמך מ/4. יושם לב כי לא היתה התחייבות מפורשת שהתובע יקבל היתר כאמור.

14.     בסופו של דבר על פי המסמכים שהוגשו והטענות שנשמעו, לא היה ניתן לעשות שימוש במקום כמסעדה עד למועד הסדר הפשרה ביום 14.11.99, אך החל ממועד זה סוכם על ידי הצדדים שהנתבעים יחזרו ויעשו שימוש במקום. בסופו של דבר ניתן צו פינוי נוסף בינואר 2001 שלא בוצע מסיבה שאינה ברורה עד לאוגוסט 2001. בנסיבות העניין יש מקום לחייב את הנתבעים בתשלום שכר דירה עבור החודשים שבין נובמבר 1999 ועד לינואר 2001 ובסך הכל 14 חודשים. בהתאם לשכירות שסוכמה, על הנתבעים לשלם סך של 14 X1,500 ש"ח שהם 21,000 ש"ח. בנוסף יש לשלם את דמי הארנונה עבור 14 החודשים אשר פורטו. על הנתבעים לשלם חשבון חשמל על סך 15,000 ש"ח בהתאם למוצג ת/2. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 14.11.99 ועד לתשלומם בפועל. יש להגיש פסיקתה באשר לסך כל הסכומים. בנוסף לכל ישלמו הנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים .

ניתן היום ד' באייר, תשס"ו (2 במאי 2006) בהעדר הצדדים.

קלדנית:  שרה התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: