פסק-דין בתיק א 24182/05

יסודה של התביעה שבפני באירוע תאונה מיום 3.8.04 ברחוב שער הים בהרצליה כאשר הנתבע, שהיה קטין במועד הרלבנטי לכתב התביעה ולאירוע התאונה (יליד שנת 1987), נטל את רכבה של אמו, הגב' ויויאן שניידר, מסוג מיצובישי, נהג ברכבה למרות שאינו מורשה לנהיגה ונטול רישיון נהיגה, נסע בהרצליה ברחוב הנשיא ובעת שפנה שמאלה לרחוב שער הים ובסמוך לבית מספר 21, פגע ברכב מסוג גולף, שבבעלות מלי צבעוני, שחנה בצידו השמאלי של הרחוב חלקו על הכביש וחלקו על המדרכה בכיוון מזרח למערב וזה נדחף לעבר רכב מסוג קרייזלר, שחנה לפניו והשייך לבעלה מר רוני בוייקו, אף הוא חלקו על הכביש וחלקו על המדרכה. כתוצאה מהאירוע נפגעו הן הקריילזר והן הגולף כאשר הנתבע, לאחר הפגיעה, סטה בהמשך ימינה לכל רוחב הכביש, עלה על המדרכה, שם נעצר.

התביעה שבפני הינה תביעתה של אליהו חברה לביטוח בע"מ, אשר במועד הרלבנטי הייתה המבטחת בפוליסה לביטוח מקיף של הגולף.

מששילמה המבטחת למבוטחיה את תגמולי הביטוח ע"פ דו"ח השמאי אשר בדק את הנזקים שנגרמו לכלי הרכב, והתשלום בוצע מכוח חבותה על פי הפוליסה, קמה לתובעת זכות התחלוף מכוח סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח כנגד גורם הנזק.

הנתבע בכתב ההגנה שהוגש מטעמו הודה כי אכן נטל את מפתחות הרכב ללא רשות נהג בו, ובעת הפניה שמאלה מרחוב הנשיא לרחוב שער הים פגע בשני כלי הרכב שחנו בצידו השמאלי של הרחוב. לטענתו עקב העובדה כי אלה חנו שלא כדין ולפיכך על אף שנהג במהירות סבירה לא צפה את האירוע ולא יכול היה לצפותו וכל נהג סביר אחר היה מתנגש בהם. כמו כן, כפר הנתבע בכתב ההגנה בגובה הנזק וטוען לניגוד אינטרסים מאחר והתובעת הייתה במועד הרלבנטי המבטחת של המיצובישי כשהיא מציגה במכתבי הדרישה עמדות שונות בדרישות התשלום.

זוהי הגנתו של הנתבע ותו לא.

לציין כי כנגד הנתבע הוגש כתב אישום בגין מעורבותו בתאונה זו וביום 29.12.04, לאחר שהנתבע נועץ עם הן עם אימו והן עם עו"ד שייצגו בהליך זה, הודה הנתבע בכל העובדות שיוחסו לו בכתב האישום, הודאה ללא סייג, דהיינו כי נהג בקלות ראש, סטה שמאלה, פגע בגולף, הדף אותה קדימה לעבר הקרייזלר וכי שני כלי הרכב ניזוקו.

אמנם הנתבע לא הורשע מחמת היותו קטין  ועניינו נידון בביהמ"ש לנוער, אולם ההודאה מדברת בעד עצמה, ומכאן קמה חבותו של הנתבע ואחריותו לאירוע התאונה ותוצאותיה משנתנה ההודעה מרצון חופשי ולפיכך היא מהווה ראיה, גם אם לא הורשע בסופו של יום בשל היותו קטין (ראה ספרו של יעקב קדמי על הראיות, חלק שני עמוד 771) ומכאן שחל בעניינו סעיף 42 א' לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971.

הנתבע מאידך לא ביקש ואף לא הביא ראיות לסתור את האמור בכתב האישום בו הודה ואף לא הרים את נטל השכנוע לסתור ראיות אלה, ההפך הוא הנכון, הנתבע הודה גם בפני כי נטל את מפתחות הרכב ללא רשות כאשר אין הוא כשיר לנהיגה וגרם לאירוע התאונה.

טענותיו של הנתבע כי כלי הרכב חנו שלא כדין ובשל כך אירעה התאונה לא הוכחו, לא הוכח באמצעות נציג העירייה ו/או לחילופין באמצעות תעודת עובד ציבור כי המקום אסור בחנייה וההפך הוא הנכון. בתמונות שהוצגו ע"י המבוטחים ניתן לראות כי חנו כדין בצידו השמאלי של הרחוב בעוד שהחניה אסורה דווקא בצידו הימני.

גם הטענה כי התאונה מקורה בקלקול בהגה לא הוכחה, ולא הובאה כל חוו"ד נגדית שהיה בה כדי לסתור את מסקנות בוחן המשטרה, כי לאחר התאונה נתגלה שבר טרי בהגה עקב פגיעה בחזית הרכב. מה גם שטענה זו לא בא זכרה בכתב ההגנה.

מכל אלה המסקנה היחידה הינה כי התאונה אירעה ברשלנותו הבלעדית של הנתבע, אשר בשל חוסר מיומנותו בנהיגה פגע בכלי הרכב החונים ולא הובאה כל ראיה, לטעמי, לסתור מסקנה זו ואף לא הובאה כל ראיה להוכחת רשלנות תורמת ממנה ניתן ללמוד כי היה בחניית כלי הרכב ומיקומם כדי לתרום לאירוע התאונה. לציין כי טענה זו כלל לא נטענה ע"י הנתבע בהודאתו במשטרה, שם אמר, בשורות 18-17, כי משפנה שמאלה נצמד רכבו לצד ימין לפיכך שבר שמאלה ופגע בכלי הרכב החונים. לפיכך סבורתני כי דינן של טענות הנתבע להידחות אחת לאחת, הן באשר לאופן החניה והן באשר לקלקול המכני. טענות אלה הינם בבחינת מקצה שיפורים בניסיון לחמוק מאחריות ומחבות לפיצוי.

לפיכך אני קובעת כי הנתבע אחראי בלעדית לאירוע התאונה ומכאן חבותו לפצות את התובעת בגין התשלומים אשר שילמה למבוטחיה מכוח חבותה על פי הפוליסה.

אשר לגובה הנזק:

כלי הרכב נבדקו על ידי שמאי מוסמך ולא מצאתי, גם לאחר חקירתו של השמאי, כי הנזק הינו מופרז ו/או מופרך. לא מצאתי כל פגם בחווה"ד ובהחלטת השמאי להכריז על הגולף כאובדן מוחלט ולמכרו לשיקום לחברת גבע חן, מה גם שאחוזי הנזק בשיעור של 54.42% מחייבים הכרזה זו ע"פ תנאי הפוליסה. לציין כי למעט טענה בעלמא לא המציא הנתבע חוו"ד נגדית שהיה בה כדי לסתור את מסקנות השמאי והסכומים ששולמו ע"י התובעת הינם סכומים סבירים המתבססים על חוו"ד שמאי.

לפיכך ועל יסוד ההלכה שנקבעה בע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"נ נ. חברת השמירה בע"מ (פד' נ' (4) עמ' 567, משהוכחה סבירות התשלום אשר בוצע בתום לב אין להרהר אחר תשלום זה. לציין כי הכרזת הרכב באובדן להלכה בלבד הקטין את סכום הנזק ולא הגדילו, שכן הכרזתו כאובדן גמור היה מחייב בתשלום ערך הרכב במלואו בניכוי שרידים בלבד (בשווי כ-10% מערכו) והתוצאה פיצוי בסכום גבוה בהרבה.

סיכום:

התוצאה מכל האמור לעיל הינה כי אני קובעת שהנתבע אשר נהג ברכב אימו ללא רשות, ללא רישיון נהיגה, גרם ברשלנותו הבלעדית לאירוע התאונה ולפיכך חייב הוא לשפות את התובעת בגין תגמולי הביטוח ששילמה למבוטחיה.

לפיכך אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 49,266 ש"ח בצירוף  סך של 300 ש"ח, שכ"ט שמאי, סה"כ 19,566 ש"ח, כשסכום זה נושא ריבית חוקית והפרשי הצמדה מיום 6.9.04 ועד התשלום המלא בפועל בצרוף 20% שכ"ט עו"ד ומע"מ וכן סכומי האגרות בהם נשאה התובעת ושכר עדי התביעה בסך של 1,700 ש"ח.

ניתן היום, י"ז באדר, תשס"ז (7 במרץ 2007), בהעדר הצדדים.