פסק-דין בתיק א 24120/01

כללי

1.         במועד הרלוונטי לתובענה היו התובע והנתבע 1 (להלן: הנתבע) תלמידים בכיתה י"ג מתוך י"ד כיתות בבית ספר "בסמ"ת" להנדסאים בחיפה (להלן: בית הספר). בתום שיעור מחשבים ובטרם עזבו התלמידים והמורה את הכיתה, נגח הנתבע בפניו של התובע וגרם לו לשבר באפו ובאחת משיניו החותכת. התובע הגיש תובענה זו נגד התוקף בהתבסס על עוולת התקיפה ונגד בית הספר בעוולה של רשלנות. בסיכומי טענותיה זנחה באת כח התובע את התביעה בגין נזק ממוני והעמידה את התביעה על פיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני שנגרם לתובע. לדעתה נסיבות המקרה דנן מצדיקות להטיל על הנתבעים פיצויים עונשים.

2.         בגין אירוע זה הועמד הנתבע לדין פלילי והורשע על פי הודאתו. לאחר הגשת התובענה, אשר לא הוגשה בהסתמך על הוראות תקנה 35 ל תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 ברם הוזכרה בה עובדת ההרשעה, שלא הוכחשה, החליט נשיא המדינה על מחיקת ההרשעה. בעקבות זאת טען הנתבע כי מחיקת ההרשעה יצרה מניעה מהותית לתובע להגיש כראיה את פסק הדין המרשיע וממילא אסור לבית המשפט להסתמך עליו לשם קביעת ממצאים ועובדות.

            עוד הוא טוען כי חרף היות נסיבות האירוע שונות בתכלית מאלו שפורטו בכתב האישום, הודה במסגרת עסקת טיעון מבלי שהבין אל-נכון מה משמעות ההודאה ותוצאותיה.  לאמיתו של דבר היוו מעשיו הגנה עצמית מפני תוקפנותו של התובע.

3.         בית הספר טוען מצדו כי דין התובענה נגדו להדחות, שכן בנסיבות אין לייחס רשלנות לו או למי מעובדיו. היה ותדחה עמדתו וייקבע כי בית הספר התרשל אזי יש לחייב את הנתבע, שביצע עוולה של תקיפה, לשפותו בגין כל סכום שיחויב לשלם לתובע ובכל מקרה אין לחייבו בתשלום פיצויים עונשיים. בית הספר שלח הודעה לצד רביעי נגד הנתבע, לאחר שהאחרון הגיש נגדו הודעה לצד שלישי. הדיון בין התובענה העיקרית לבין ההודעות אוחד.

הסוגיות להכרעה

4.         כאמור, בגין אירוע התקיפה המהווה יסוד לעילת התובענה הועמד הנתבע לדין פלילי והורשע על פי הודאתו. חלה אפוא הוראת סעיף 42א ל פקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) לפיה רשאי תובע להסתמך על פסק דין מרשיע כראיה בהליך האזרחי שנקט. מאידך, ביום 10.7.02 הורה נשיא המדינה על מחיקת הרשעתו של הנתבע. בנסיבות אלו חלה הוראת סעיף 20(ב) ל חוק המרשם הפלילי ותקנות השבים תשמ"א-1981 (להלן: חוק המרשם הפלילי) לפיה אין פסק הדין המרשיע ראיה קבילה בהליך אחר.

המצב האמור יוצר קושי פרשני שכן חלות לכאורה שתי מערכות חקיקה הסותרות זו את זו, ויהיה אפוא להכריע מי מהשתיים גוברת על רעותה.

5.         אם הוראת פקודת הראיות גוברת אזי יהיה מקום לבחון האם בהסתמך על ההוראה בסעיף 42ג יש בעובדות שהוכחו, כל עוד הן עולות בקנה אחד עם הממצאים והמסקנות שבהכרעת הדין (ובמקרה דנן עובדות כתב האישום בהן הודה הנתבע) כדי להצביע על אשם תורם מצדו של התובע. אם לעומת זאת הוראת חוק המרשם הפלילי גוברת, כי אז יהיה מקום להתעלם מההרשעה ולקבוע ממצאים ועובדות בהסתמך על חומר הראיות כפי שנוהג בית המשפט כל אימת שלא התנהל הליך פלילי או שהליך זה הסתיים בזיכויו של הנתבע.

6.         כן יש להכריע בחבות בית הספר, בין מכח אחריות ישירה ובין מכח אחריות שלוחית, וחלוקת החבות בינו לבין הנתבע. במסגרת ההודעות לצד שלישי ורביעי תוכרע זכות בית הספר להפרע מהנתבע או ההיפך.

7.         סוגיה נוספת הטעונה הכרעה הנה האם ראוי במקרה דנן לפסוק פיצויים עונשים, ואם כן על מי יש להטילם.

תכליתן של הוראות הדין המתנגשות

8.       מצב בו ישנה התנגשות בין הוראות הדין יפעיל השופט את שיקול דעתו על מנת לאזן בין תכלית כל אחת מהן. לשם כך רשאי להסתמך על מקורות פנימיים וחיצוניים של החוק, לרבות ההיסטוריה החקיקתית, כדי להגיע לפתרון ראוי של הבעיה המשפטית הניצבת בפניו. באיזון ביניהם יש לבחור בפרשנות המתיישבת עם ההגיון והשכל הישר ואשר תשיג את התוצאה הטובה ביותר בנסיבות (ראה בסוגיה אהרון ברק, פרשנות במשפט, כרך שני - פרשנות החקיקה [1993]).

9.        

סעיף  42א לפקודת הראיות קובע לאמור:

"(א)     הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.

                          (ב)      הוראות סעיף זה אינן חלות על -

                 (1)   פסק דין של בית דין צבאי לעבירות תנועה ופסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום;

                 (2)   ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין".

10.      כעולה מדברי ההסבר תכליתו של סעיף 42א לפקודת הראיות הנה כפולה. האחת, למנוע עד כמה שניתן מצב בו בתי משפט שונים יסיקו מסקנות שונות ממערכת עובדתית אחת. השניה, פישוט הדיון האזרחי באמצעות צמצום כמות הראיות והטענות שנדונו והוכרעו זה מכבר במסגרת ההליך הפלילי, על ידי כך גם לחסוך מזמנם של בית-המשפט ושל העדים ולמנוע כפילות דיון באותו עניין. ראוי לזכור כי על פי רוב מידת ההוכחה במשפט אזרחי פחותה מזו הדרושה בהליך פלילי. בעוד שבאחרון נדרשת הוכחת אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר די במשפט אזרחי שמי שמוטל עליו נטל הראיה יביא כמות ראיות שמבחינה הסתברותית עדיפה על פני זו של יריבו.

            ראה פקודת הראיות [נוסח חדש], ה"ח 995, מיום 15.5.1972, דיני מדינת ישראל, עמ' 421 וכן יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, (2003) עמ' 1352.