פסק-דין בתיק א 2408/04

1.         התובע הגיש תביעה זו כנגד הנתבע לתשלום הסך של 50,000$ שערב להם, לטענתו הנתבע כלפיו ואשר לא שולמו לו מכספי החברה.

2.         הנתבע כפר בטענות התובע תוך שהוא טוען כי ההסכם עליו סומך התובע את תביעתו, היה הסכם על תנאי לעסקת מכר ספציפית, שלא יצאה אל הפועל ולכן אין תוקף להתחייבותו זו. עוד העלה הנתבע טענות מקדמיות לפיהן התיישנה התביעה וטענות נוספות בהן אתמקד.

רקע עובדתי

3.         תחילה לעובדות הצריכות לעניין; התובע והנתבע היו בעלי מניות ומנהלים בחברה בשם שעשוע ובידור בע"מ, בעלת  מספר ח.פ 6-017508-51 (להלן: "החברה"). הנכס היחיד של החברה היה נכס מקרקעין המצוי ברחוב אנילביץ 25, חיפה, והידוע כגוש 10827 חלקה 2/6 (בעבר 94/6), (להלן: "הנכס").

            החברה נכנסה להליכי פירוק (תיק פש"ר (מחוזי חיפה) 446/99) ומונו לה שני מפרקים קבועים. מפרקי החברה מכרו את הנכס ביום 21/08/00 תמורת סך של 1,026,000 $ בתוספת מע"מ  (לפי שער דולר יציג של 4.031 ש"ח = 1$).

ההסכמים

4.         בין התובע לנתבע נחתם ביום 5.10.88 הסכם (ת/3) (להלן: "ההסכם") שכותרתו, "הסכם וזיכרון דברים" ולפיו הנתבע התחייב לשלם באופן אישי לתובע סכום של 50,000 $ עם מכירת הנכס וזאת בנוסף לחלקו של התובע (19%) מסכום המכירה של 450,000 $. ביום 13.09.98 נחתם בין מספר צדדים, לרבות התובע והנתבע, הסכם נוסף (ת/2 נספח ה') (להלן: "ההסכם הנוסף") ובו הוסף בכתב יד סעיף המבטל את התחייבות הנתבע לפי ההסכם (ת/3). ההסכם הנוסף לא נכנס כלל לתוקף (ראה החלטת כב' השופטת גילאור - כתוארה אז - בתיק פש"ר 116/03, 158/03, 449/99 מיום 28.4.03 (נספח א' ל - ת/2)).

לאחר מכירת הנכס פנה התובע לנתבע בדרישה שישלם לו את הסך של 50,000$ אך הושב ריקם ועל כן הוגשה תביעה זו.

טענות הצדדים

5.         לטענת הנתבע ההסכם היה הסכם על תנאי הכפוף לכך שעסקת מכר ספציפית, שעלתה באוקטובר 1988 על הפרק, תצא אל הפועל. בעסקה זו הנכס היה אמור להימכר עבור סכום של  450,000 $ והתובע היה מקבל מהנתבע 50,000 $ נוספים. אולם, משלא יצאה אותה עסקה אל הפועל, אותו הסכם מבוטל ואין מקום להתחייבות הנתבע על פיו.  לאור התנגדותו של הנתבע לעמוד בדרישת התובע הוגשה התביעה לבית משפט זה.

הנתבע טען כי התביעה כנגדו התיישנה, שכן ההסכם המדובר, שהעניק זכות לכאורית לתובע, נחתם לפני זמן רב ולכן התיישן ואף הוסיף וטען כי תביעת התובע נגועה בשיהוי עקב חלוף 3.5 שנים ממועד מכירת הנכס ועד מועד הגשת התביעה.

בנוסף, הנתבע העלה טענות הנוגעות לחוסר תום ליבו של התובע שהתבטא לדעתו בכך שהתובע לא הבהיר לבית המשפט בצורה ברורה כי דרישת חוב שהגיש למפרקי החברה על סך 50,000 $ נדחתה על ידם. כמו כן לדעתו של הנתבע, התובע לא הרים את נטל הראייה והשכנוע וזאת מכוון שלא הביא עדים נוספים מטעמו להוכחת תביעותיו ובחר תחת זאת להסתמך על עדות יחידה שלו ללא כל סיוע.

6          התובע בתגובה טוען, בסיכומיו, כי יש לדחות את טענותיו של הנתבע ולקבוע כי ההסכם לא היה הסכם על תנאי והראייה לכך היא שכלל לא הוזכר כל תנאי בו. לטענתו אין בנוסח ההסכם ולו ברמז כי היה וסכום המכירה יהיה אחר - לא יהיה תוקף להתחייבות הנתבע. התובע טוען כי הנתבע לא עומד בנטל הראייה הדרוש שכן כאשר באים לפרש חוזה נטל הראייה המונח על כתפיו של הטוען כי יש לתת לחוזה פרשנות שונה מזו העולה מלשונו. פרשנות ההסכם צריכה להתבצע על פי המסגרת הנורמטיבית של פרשנות חוזה, קרי פרשנות לפי מה שהועלה על הכתב. הסכמה שלא הועלתה על הכתב משמעה אינה קיימת, שכן מקור ראשון במעלה לפרשנות התכליתית של החוזה הוא החוזה עצמו.

לטענתו, לאורך כל השנים דובר על כך שמגיע לו 50,000$ מעבר לחלקם של בעלי המניות האחרים ללא כל קשר למחיר מכירת הנכס. התובע מסתמך גם על הפרוטוקולים השונים שצורפו לתצהירו (ת/2) ומהם עולה כי בתקופה לפני הפירוק הייתה לתובע תביעה על סך 50,000 $ וכל בעלי המניות הסכימו לה. בעובדה זו יש לדעתו של התובע, כדי לחזק את טענתו כי אין מדובר כאן בהתחייבות הקשורה לעסקה ספציפית משנת 1988 בסכום מכירה של 450,000 $ בלבד.

באשר לטענת הנתבע בדבר מוגבלות ההתחייבות בזמן משיב התובע כי יש לדחות את טענת הנתבע  כי ההתחייבות בהסכם המקורי (ת/3) מוגבלת בזמן והטענה כי חלוף השנים ביטלו את מחויבותו. בנוסף, התובע מבקש התובע לחסות תחת סעיף 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), הקובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה מיום שבו הודה הנתבע בכתב בקיום זכות של התובע. התובע מפנה להסכם הנוסף משנת 1998 שבמסגרתו הכיר הנתבע במחויבותו כלפי התובע ואף ניסה להיחלץ ממנה.

בנוגע לטענת השיהוי שהעלה הנתבע, טוען התובע כי אין בה ממש היות והגיש את תביעתו במסגרת תקופת ההתיישנות ולאחר שהמתין לסיום הליכי הפירוק וכן לאחר שפנה לנתבע כדי שזה האחרון יממש את התחייבויותיו כלפיו. 

אדון במחלוקות שבין הצדדים.

דיון

טענת ההתיישנות