פסק-דין בתיק א 24060/05

מונחת בפני תביעה בסדר דין מהיר לתשלום 50,000 ש"ח. עניינה של התביעה הנה נזקים בגין אי פינוי מושכר.

טענות הצדדים

התובע, מר אהרון סזל, השכיר ביום 16.3.03 את הדירה בשד' בנימין בנתניה לנתבעת, הגב' שרה אברהם. ביום 4.4.04 ולבקשת הנתבעת, הוארך חוזה השכירות עד ליום 15.7.04. כאשר ביקש התובע את פינוי הדירה ביום 15.7.04 מהנתבעת, סירבה הנתבעת לפנות את הדירה. התובע פתח בהליכי סילוק יד ובבקשה לפיצול סעדים. ביום 25.11.04 פינתה הנתבעת את הדירה לפי בקשה לפסק דין בהסכמה.

התובע עותר לחייב את הנתבעת בגין נזקים אשר נגרמו לו כתוצאה מפינוי המושכר באיחור, כדלקמן - בגין שהייה במלון - 4,308 ש"ח, בגין פריצת דלת והחלפת צילינדר - 450 ש"ח, בגין שלט לחניה ומפתחות כניסה - 200 ש"ח, בגין עבודות צבע ותיקונים במושכר - 2,925 ש"ח, בגין שירותי אחסון והובלה - 13,120 ש"ח, בגין שירותיים משפטיים - 14,720 ש"ח, בגין שכ"ד שלא שולם במשך 4 חודשים - 10,560 ש"ח, בגין עלות דיור חלופי עבור 4 חודשים - 10,560 ש"ח ובגין עוגמת נפש - 30,000 ש"ח. התובע אמד את סכום נזקיו בסך 86,843 ש"ח, אך על מנת להיכנס לגדרי סדר דין מהיר, העמיד את התביעה על סך 50,000 ש"ח בלבד.

הנתבעת הינה חסויה אשר הקרן לחסויים מונתה כאפוטרופסית עליה. להגנתה, טוענת הנתבעת כי פינוי הדירה נעשה בהסכמת הצדדים ולא גרר עלויות כספיות. הנתבעת שילמה לתובע שכר דירה עד ליום 15.9.04. לעניין הנזקים, מכחישה הנתבעת את סכומם. לטענתה, סכומים אלו מופרזים ומופרכים. התובע לא פעל להקטנת נזקו. כמו כן, התובע מבקש לחייב את הנתבעת בכפל נזקים.

דיון

התובע הגיש תצהיר עדות ראשי כדין וכן תצהיר גילוי מסמכים. הנתבעת הגישה תצהיר לא מאומת. בפתח הישיבה הסתבר כי לטענת התובע, הוא לא קיבל לידיו את תצהיר הנתבעת. מסיבה זו, ומאחר והתובע הגיע לדיון ללא בא כוחו, אשר ייצג אותו בתיק עד לאותו מועד, ונוכח ההאשמות החמורות שהטיחה בו הנתבעת בתצהירה, אפשרתי לתובע לעתור לדחיית הדיון. למרות זאת, התובע בחר לקיים את הדיון.

התובע נחקר על תצהירו על ידי באת כוח הנתבעת, עו"ד אייזנשטיין מהלשכה לסיוע משפטי. התובע בחר שלא לחקור את הנתבעת. התובע סיכם את טענותיו בע"פ. לנתבעת ניתן מועד להגשת סיכומים בכתב. מועד זה חלף וטרם הוגשו סיכומים מטעמה עד היום. אי הגשת סיכומים כמוה כאי התייצבות לדיון, אלא אם קבע בית המשפט אחרת (ראה תקנה 160 (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984). במצב דברים זה רשאי התובע להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו, ואז יהא זכאי לסעד המבוקש ולכל סעד מתאים אחר (ראה תקנה 157(2) לתקנות).  חרף זאת, מצאתי להכריע בתיק לגופו ולא ליתן פסק דין בהעדר.

האם הנתבעת הפרה את הסכם השכירות

לפי ההסכם מיום ,4.4.04 האריכו הצדדים בהסכמה את חוזה השכירות עד ליום 15.7.04. הנתבעת הייתה מחויבת, אפוא, לפנות את הדירה עד ליום 15.7.04. הנתבעת טוענת כי פינוי הדירה נעשה בהסכמה. ככל שטענה זו מכוונת לכך שהתובע הסכים לוותר על נזקיו הנטענים, אין בידי לקבל טענה זו. אין מחלוקת כי הנתבעת פינתה את הדירה בפועל רק ביום 25.11.04, וזאת לאחר שהתובע הגיש תביעת פינוי לבית המשפט. ההסכמה שהושגה, הייתה הסכמת הנתבעת לפינוי שבאה לידי ביטוי בבקשה למתן פסק דין מוסכם מיום 20.9.04. בבקשה הנ"ל, הוצהר במפורש כי הסכמת הנתבעת הנה לפינוי בלבד ואינה מתייחסת לתשלום כלשהו לכונס או לתובע. לא מצאתי באותה בקשה כל ויתור מצד התובע על תביעותיו הכספיות נשוא התביעה שלפני. עולה כי הצדדים     הגיעו להסדר לאחר הגשת התביעה, אך ורק לגבי פינוי הנתבעת מן הדירה, כאשר כל צד שומר למעשה על טענותיו לעניין הנזקים והתביעות הכספיות.

בהעדר ראיה ממשית לכך שתקופת השכירות הוארכה מעבר ליום 15.7.04, אני קובע כי הנתבעת הפרה את ההסכם, בכך שלא פינתה את המושכר במועד.

האם התובע זכאי לתשלום הנזקים הנטענים בתביעה

שכר דירה, ודיור חלופי ושהייה בבית מלון

התובע טען לאי תשלום שכר דירה במשך ארבעה חודשים על סך 10,560 ש"ח, אולם הפחית בתצהירו את סכום התביעה בגין ראש נזק זה, לסך של 5,280 ש"ח, וקיבל בכך את טענת הנתבעת כי שולמו שני חודשים מתוך ארבעת החודשים הנטענים. שכר הדירה המוסכם לפי ההסכם עמד על 2,700 ש"ח לחודש. לפיכך, יש מקום לחייב את הנתבעת בסכום זה של 5,280 ש"ח, בגין התקופה 15.9.04 עד מועד הפינוי ביום 25.11.04.   

הטענה שלפיה קיימת חפיפה בין הדרישה לשכר דירה ולבין התביעה להוצאות דיור חלופי אינה בהכרח נכונה. אין ספק כי במהלך חיי הסכם השכירות, על המשכיר, שמן הסתם אינו מתגורר במושכר, לשאת בהוצאות הדיור שלו. אולם, במהלך חיי תקופת השכירות המשכיר נערך לכך. במצב הנוכחי, כאשר שוכר מסרב לפנות את המושכר, הוא מעמיד את המשכיר בעובדה מוגמרת, שהמשכיר לא היה צריך להיערך לה מראש. לפיכך, יתכן כי במצב דברים זה, הוצאות הדיור החלופי יעלו על ההוצאות שמוציא המשכיר ממילא בתקופת השכירות. זאת ועוד: אי פינוי הדירה במועד הנו בבחינת הפרת הסכם. במקרה כזה, רשאי המשכיר לתבוע גם אכיפה וגם פיצוי בגין ההפרה. ברגיל, נקבעים פיצויים מוסכמים בחוזי שכירות בגין איחור בפינוי המושכר, שעולים על דמי השכירות. פיצויים כאמור, מוכרים כפיצויים סבירים ומקבלים תוקף על ידי בתי המשפט ובצדק, בתנאי שאין עילה להתערבות בהם לפי ס' 15 לחוק החוזים תרופות. שוכר שלא מפנה את המושכר במועד, אינו יכול לצפות לכך שהסנקציה היחידה שתוטל עליו תהא תשלום שכר הדירה בלבד, שהוא ממילא מחויב לשלם גם אלמלא ההפרה.

ומן הכלל אל הפרט: התובע טוען כי הוא ובני משפחתו נאלצו להתגורר בבית מלון תקופה ארוכה וכי הם נותרו ללא קורת גג. אין בידי לקבל את הטענה כי התובע ומשפחתו נותרו ללא קורת גג. התובע לא מצא לנכון לפרט היכן שהה עם משפחתו בכל התקופה של ארבעת החודשים עד פינוי המושכר. עובדה זו, יחד עם העדר הוכחה כלשהי להוצאות שהוציא התובע בתקופה זו (למעט הוצאות המלון לתקופה של 10 ימים) מצביעים על כך שהתובע ומשפחתו כנראה שהו אצל קרובי משפחה ו/או לא נאלצו לשלם הוצאות ממשיות בגין דיור חלופי.

כאן המקום לציין כי התובע גם לא תבע פיצוי מוסכם על האיחור בפינוי, למרות שפיצוי כזה נקבע בהסכם. אולי הדבר נובע מכך שבהסכם נרשם סכום בלתי סביר בעליל של 15,000 ש"ח לכל יום איחור. בין שהדבר נרשם כך בטעות ובין אחרת, התובע לא תבע פיצוי מוסכם, אלא השבת הוצאות דיור חלופי.

התביעה לתשלום 10,560 ש"ח בגין דיור חלופי לארבעה חודשים דינה להידחות. התובע לא פירט באיזה דיור חלופי מדובר, היכן התגוררו התובע ובני משפחתו ולא הביא ראיות כלשהן להוכחת הוצאות אלו. בהעדר פירוט והוכחת הנזק הנטען, דין התביעה בגין ראש נזק זה להידחות.

לעומת זאת, מצאתי לנכון לקבל את התביעה להשבת הוצאות השהייה בבית מלון, בסך 4,308 ש"ח. הוצאות אלה הוכחו בקבלות שצירף התובע. השהייה במלון הייתה בתקופה הרלוונטית. אין לצפות מהתובע כי יעלה בידו לשכור דירה לתקופה כה קצרה וללא התראה. לפיכך, יש מקום לפסוק השבה של ההוצאות הנ"ל, גם אם ההוצאה גבוה לאין ערוך משכר דירה.

אחסון והובלה

התובע הצהיר: "בני משפחתי ואני התכוונו לחזור ולהתגורר במושכר והדבר נמנע מאיתנו עקב מעשיה ו/או פעולותיה של הנתבעת, שבעקבותיהם נאלצנו להוביל ולאחסן את חפצינו ולשאת בכל ההוצאות הכרוכות בכך" (ראה סעיף 10 לתצהיר התובע).

בגין שירותי אחסון והובלה האמורים מבקש התובע לחייב את הנתבעת בסך של 13,120 ש"ח על יסוד חשבוניות שצורפו.

חשבונית אחת הנה מיום 10.7.04 ע"ס 6,200 ש"ח, עבור הובלה + אריזה + פירוק והרכבה של רהיטים מיהוד לאחסנה במושב חדיד. מועד זה הנו מוקדם ב-5 ימים ממועד הפינוי המוסכם של הנתבעת מהמושכר. התובע עצמו הצהיר כי גילה רק ביום 15.7.04 כי הנתבעת אינה מפנה את המושכר. כיצד, אם כן, הובלה זו קשורה לאי פינוי הדירה? כמו כן, וכאמור, התובע גם לא פירט בתצהירו היכן התגוררו הוא ובני משפחתו במהלך תקופת השכירות וגם לא פירט לאן עברו, אם בכלל, לאחר יום 15.7.04 ועד ליום 25.11.04. לפיכך, אין מקום לפסוק לתובע את הוצאות ההובלה הנ"ל.

החשבונית השנייה היא ע"ס 2,574 ש"ח מיום 25.11.04, מועד צו הפינוי. לפי חשבונית זו, הועברה תחולת המושכר לתל-אביב. נראה כי מדובר בריהוט שנמצא במושכר, אשר היה שייך לתובע. גם כאן אין מקום לזכות את התובע, שכן העברה זו אינה נובעת מאי פינוי המושכר במועד. אם בחר התובע להעביר רהיטים מדירתו לאחר הפינוי למקום אחר, זאת זכותו, אולם אין לחייב את הנתבעת בגין כך.