פסק-דין בתיק א 24049/04

1. הבקשות שבפניי הן בקשות לדחייה או מחיקה על הסף של התביעה אותה הגישו המשיבים כנגד המבקשים בטענות שונות, שעיקרן הוא התיישנות; העדר עילה והעדר יריבות.
2. התביעה הוגשה ביום 23.2.04 בסכום של 500,598 ש"ח בעילות חוזיות ומכוח דיני הנזיקין, ובהן - הטעיה, מצג כוזב בהתקשרות בהסכם, הפקעה שלא כדין, ביצוע עוולת גזל, פגיעה בזכות הקניין, הפרת חבות מכוח חוזה והפרת חובת זהירות של רשות ציבורית.
3. בכתבי הגנתם טוענים הנתבעים, כל אחד מטעמו הוא, טענות לדחיית התביעה על הסף, כאשר בנוסף לכך עתרו המבקשים בבקשות בהן ניתנת החלטתי זו -  לדחייה על הסף של התביעה כבר בשלב קדם המשפט.

הבקשה בבש"א 163055/04 הוגשה ביום 15.4.04 ותגובת המשיבים לה הוגשה ביום 17.5.04 והבקשה בבש"א 169248/04 הוגשה ביום 6.6.04 וביום 18.8.04 הוגשה תגובת המשיבים לבקשה.

המבקשות בבש"א 169250/04 הגישו תשובתן לתגובה ביום 12.9.04 ומשהובאה התשובה בפני הוריתי למשיבים, ביום 22.9.04, להגיש תגובה מפורטת יותר המתייחסת לטענות המבקשות בדבר העדר סמכות עניינית ובדבר התיישנות.

תגובה שכזו לא הוגשה עד היום והחלטתי ניתנת בהעדרה.

4.      אומר כבר עתה - החלטתי לדחות את התביעה על הסף מן הטעמים המפורטים להלן.

5. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים הן, כי ביום 11.7.1971 נכרת הסכם פיתוח (להלן - "הסכם הפיתוח") בין מר שלמה נחמיאס ז"ל (להלן - "המנוח") ובין מינהל מקרקעי ישראל, אשר על פיו הוקצה למנוח שטח של 9 מ"ר בתחום המועצה המקומית יבנה לצורך הקמת קיוסק. הסכם הפיתוח צורף כנספח לכתב התביעה.
6. כאן המקום לציין כי המנוח הלך לבית עולמו ביום 5.8.92 והתביעה בתיק העיקרי הוגשה על ידי יורשיו על פי דין, כמצוין בפסק הדין אשר הוצא על ידי בית הדין הרבני האזורי ברחובות ביום 2.3.98 ואשר צורף גם הוא כנספח לכתב התביעה.

7.      הסכם הפיתוח קובע במבוא לו, כי המינהל מוכן להחכיר ליוזם (המנוח - ד.מ.ה.) את השטח הנ"ל אך ורק לאחר שהמנוח פיתח את המגרש והקים עליו מבנה של קיוסק. הסכם הפיתוח קובע עוד כי המינהל מעמיד את המגרש לרשות המנוח כבר עד ליום 18.1.1972, כאשר עד ליום זה על המנוח לעשות את כל פעולות הפיתוח הדרושות במגרש ולהקים עליו את הקיוסק בהתאם לתוכנית שתאושר ע"י המינהל והרשויות המוסמכות (ר' סעיף 2 להסכם הפיתוח).

8. סעיף 4 מבהיר ביתר פירוט את לוח הזמנים לו כפוף המנוח על פי ההסכם וקובע כי תוך 3 חודשים מיום חתימת הסכם הפיתוח על המנוח להגיש את התוכניות לפיתוח ולבנייה לאישור המינהל ותוך 6 חודשים להשלים את כל הנדרש ממנו. חיובים נוספים אשר הוטלו על המנוח בהסכם הפיתוח הינם בעיקרם חיובים כספיים ואין עניינם להליך הנוכחי.
9. אין מחלוקת בין הצדדים כי המנוח לא עמד בתנאי הסכם הפיתוח ולא קיבל את כל האישורים אשר נדרשו ממנו. על אף זאת - וגם על כך אין מחלוקת - בנה המנוח הן קיוסק והן בנייה נוספת - במועדים אשר אינם ידועים, אולם ברור כי נעשתה לאחר חתימת הסכם הפיתוח.
10. עובדה נוספת עליה אין מחלוקת בין הצדדים היא כי לא נחתם בין המנוח לבין המינהל הסכם חכירה וזאת - למרות שבהסכם הפיתוח נאמר כי המינהל מתחייב להתקשר עם המנוח בהסכם חכירה, אם ימולאו כל תנאי הסכם הפיתוח על ידי המנוח.
11. מאחר ולא נטענה על ידי התובעים (המשיבים) טענה לפיה קיים המנוח ועמד בתנאי הסכם הפיתוח ומאחר ובכל מקרה - לא הוצגו אישורי המינהל לתוכניות אותן הגיש המנוח, אם הגיש ומאחר ובכל מקרה - אין בידי המשיבים כל מסמך המאשר הסכמה מצד המינהל להארכת תוקפו של הסכם הפיתוח - הרי שברור, כי העדרו של הסכם חכירה חתום בין המנוח לבין המינהל - אינו מקרי אלא נובע מכך שהמנוח כלל לא פנה אל המינהל בבקשה/דרישה לחתום עימו על הסכם שכזה (וגם על כך אין מחלוקת בין הצדדים).
12. כאן המקום לומר כי טענת המבקשים, או מי מהם,  לפיה לא פנה המנוח בבקשה לחתום על הסכם חכירה עימו מאחר והפר את הסכם הפיתוח באמצעות בנייה נרחבת בהרבה מזו שנקבעה בהסכם הפיתוח - טענה כזו אינה אלא בגדר השערה ואין להיזקק לה.
13. כאמור - אין הסכם חכירה בין המנוח לבין המינהל ביחס לשטח עליו נבנה הקיוסק ונעשתה בנייה נוספת.
14. לאחר פטירת המנוח - נהרס כל הבנוי על שטח הקרקע בו החזיק המנוח ובעקבות זאת הוגשה התביעה שבתיק העיקרי, בה עותרים התובעים - יורשי המנוח - לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים בגין העילות אותן ציינתי ברישא להחלטה זו.
15. עיון בכתב התביעה מגלה כי אכן - אין התביעה מנוסחת בלשון ברורה ואין ספק שאילו הייתה תוצאת הבקשות הנוכחיות אחרת מזו אליה הגעתי - או אז היה צורך בתיקון כתב התביעה באופן יסודי ונרחב. מכל מקום - הצורך בתיקון כאמור אינו עולה לנוכח התוצאה אליה הגעתי כאמור.
16. הטעמים בעטיים הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה להדחות על הסף הינם, בראש ובראשונה - העדר עילה ובעקבות זאת גם חוסר יריבות.