פסק-דין בתיק א 23922/05

מכונית שביטחה התובעת נגנבה ממוסך (של הנתבע 1) שהרכוש שנמצא בו, ובכללו אותה מכונית, בוטח מפני סיכוני גניבה ע"י הנתבעת 2.  הצדדים הגיעו להסכמות דיוניות נרחבות וסיכמו בשאלה המשפטית שבה נחלקו: האם מתקיים בנסיבות אלה "כפל ביטוח" ומה היחס שבין זכות השיבוב שמכוחה תבעה התובעת לכללי ההשתתפות במקרה  "כפל ביטוח"?

סעיפים 68, 62 ו- 59 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח) נוגעים לענייננו: ס' 68 קובע שמבטח חייב לשלם לפי דרישה לצד שלישי תגמולי ביטוח שהמבטח חייב למבוטח.  כך נוצרת עילת תביעה ישירה לניזוק נגד מבטחו של המזיק. המסד לדיני הנזיקין הוא - היש צורך להזכיר? - שניזוק זכאי לפיצוי מהמזיק  בגין הנזקים שגרם לו.  ביחסי הניזוק והמזיק (ומבטחו של המזיק) אין מקום ל"השתתפות" או ל"שוויון" ועל המזיק החובה לפצות את הניזוק.  ס' 62 לחוק יוצר את זכות התחלוף (או ה"שיבוב") ומקנה למבטחו של ניזוק ששילם תגמולי ביטוח את עילות התביעה שעמדו לניזוק עצמו כנגד המזיק. חיבור ס' 62 עם  ס' 68 מעניק למבטחו של הניזוק עילת תביעה ישירה נגד מבטחו של המזיק. הכללים החלים על תביעה כזו הם של דיני הנזיקין. על התובע בעילת תחלוף להוכיח "אשם" של "מזיק" כדי לזכות ב"פיצוי" לפי ראשי הנזק שבדיני הנזיקין. ס' 59 לחוק חוזה הביטוח עוסק ב"ביטוח כפל", דהיינו מצב שבו "בוטח נכס בפני סיכון אחד אצל יותר ממבטח אחד לתקופות חופפות..." וקובע כללים לחלוקת חבות המבטחים כלפי המבוטח. טענת הנתבעים היא שהנתבעת 2 והתובעת ביטחו אותה מכונית מפני סיכון "גניבה", לכן חל ס' 59 ויש לחלק את חבותן לפי כלליו. טענת התובעת היא, שהיא ביטחה "ניזוק"  ואילו הנתבעת 2 ביטחה "מזיק" ולכן לא קמה לנתבעת 2 זכות השתתפות לפי סעיף 59.

נשוב לעובדות: מבוטח התובעת מסר מכונית למוסך כשחלונה פרוץ. המוסך נפרץ והמכונית נגנבה כשהגנב נטל את מפתחות המכונית שלא נשמרו כראוי יחד עם הקוד המאפשר את התנעתה.   למבוטח התובעת עילות תביעה טובות המעוגנות בדיני הנזיקין, השומרים והחוזים. אילו התנהלו ההליכים במישרין בינו לבין הנתבע 1 היתה תביעתו מתקבלת במלואה. היתכן שהתדיינות בין מבטחיהם של הצדדים הקרובים לאירוע תסתיים בתוצאה שונה? לשיטת הנתבעות גובר הכלל של כפל ביטוח על זכות השיבוב ולכן התדיינות בין המבטחים תביא לחלוקת נטל הגניבה בין המבטחים במקום שבו תביעת נזיקין ישירה היתה מטילה את כל העול על הנתבע 1 להנאת הניזוק. התובעת חולקת עליה. הצדדים סיכמו טענותיהם בשאלה זו וגם בשאלה - שלא מצאתי להזקק לה -  באשר לשיעורי חלוקת הנטל בין המבטחים.

הנתבעות סבורות שברע"א 3948/97 מגדל נ' מנורה , פ"ד נה(3)769  (להלן: הלכת סיגנא ) נקבע למעשה שעקרון ההשתתפות במקרי "כפל ביטוח" גובר על זכות השיבוב. הטעם לכך הוא, לדעתן, שבפועל זכתה מבטחת של מי שלפי עובדות המקרה הוא "ללא ספק" המזיק, לזכות השתתפות כנגד מי שהיתה המבטחת של הניזוק. כנגדה עומדים הדברים המפורשים שבהם דחה בית המשפט העליון טענה זהה, שבגללה התבקש דיון נוסף באותה פרשה. כך כתב  השופט מצא (דנ"א 3964/01 סיגנא חברה לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה   תק-על 2001(3), 735 בעמ' 736):

"... אלא שפסק הדין שלערעור בענייננו אינו דן בשאלות אלה, וממילא התוצאה עליה מצביעה העותרת איננה מתחייבת ממנו. פסק הדין איננו קובע כי ההסדר הקבוע בסעיף 59 לחוק יחול גם במקרה בו נמצא מבטחו של המזיק אחראי בגין חבות המזיק כלפי צד שלישי (הניזוק). פסק הדין מציין, כי העותרת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת לתמיכה בטענתה, כי הפוליסה שהוצאה על-ידי מגדל הייתה מסוג "ביטוח אחריות", היינו כי נועדה לכסות את אחריותו של המוביל לגרימת נזק לצד שלישי; וחיובה של העותרת להשתתף בכיסוי הנזק התבסס על ההנחה, כי הפוליסה שהוצאה על-ידי מגדל הייתה מסוג "ביטוח רכוש" גרידא, ובדומה לפוליסה שהוצאה על-ידי העותרת, אף היא נועדה לכסות רק את אינטרס הבעלים בנכס. יוצא, אפוא, שבפסק הדין לא נקבעה כל הלכה לגבי מקרה של מבוטחים אחדים, שבו הביטוח לטובת האחראי לנזק נועד לכסות את אחריותו לגרימת הנזק."

הנתבעות טוענות שמן הראוי להתעלם מדברים אלה שאינם תקדים מחייב שכן הם שנקבעו בהחלטה הדוחה בקשה לדיון נוסף, אך  דומני שהדברים גופם נכונים ומחייבים כאחד.

לטענת הנתבעות נקבעה בהלכת סיגנא עדיפות של זכות ההשתתפות שבס' 59 על זכות השיבוב שבס' 62. לריק חיפשתי בפרקטיקה עקבות לשינוי כזה בדין הנוהג (שלטענת הנתבעים נקבע "על דרך ההתעלמות"). למשל: ב"ביטוח מקיף" לרכב נוטלת על עצמה המבטחת חבות הן כלפי הרכב המבוטח והן כלפי הרכב שבו הוא פוגע. כששתי מכוניות המבוטחות בביטוח מקיף מעורבות בתאונה כל אחת מהמבטחות "ביטחה אותו נכס" (המכוניות המעורבות) "מפני אותו סיכון" (נזקי התאונה). אלפי תביעות שיבוב מוגשות בישראל מדי שנה בגין נזקי רכוש בתאונות דרכים. כשלמכוניות המעורבות "ביטוח מקיף" מתייצבות משני צדי המתרס המבטחות שלהן. מאז שנקבעה הלכת סיגנא ביום 4.4.2001 לא חל כל שינוי דרמטי  בדרך התנהלות תביעות אלה. בתי המשפט ממשיכים לברר מי אחראי לתאונה (ענין לא נחוץ להכרעה לפי ס' 59) ולא דנים ביחס הביטוחים (ענין נחוץ לבירור ההשתתפות לפי ס' 59). אם צודקים הנתבעים כל אותן תביעות שיבוב מתנהלות מזה 6 שנים "בניגוד להלכת סיגנא " ואין פוצה פה ומצפצף והרי הדבר אינו סביר.

באסמכתאות הנתבעים אין אפילו אחת המתיימרת לנתח את הדין ולנמק כיצד ומדוע ראוי לתת למבטחו של מזיק זכות השתתפות כנגד מבטחו של ניזוק. הסתייגות ברורה מהפירוש שמציעים הנתבעים לדין עולה מהדברים שכתב כבוד השופט מצא, מעט לפני הקטע שצוטט קודם:

"בחינת היחס שבין ביטוח כפל לטובת מבוטחים אחדים לבין דיני התחלוף הקבועים בסעיף 62 לחוק, אכן מעוררת שאלות כבדות-משקל; ואני נכון להסכים עם העותרת שהתוצאה המתוארת על-ידיה אינה רצויה. ראו לעניין זה את פסק הדין בעניין North British & Mercantile Insurance Co. v. London, Liverpool & Globe Insurance Co., (1877) 5 Ch.D. 569 ,  בו נפסק כי למבטחי השומרת של נכס שניזוק, אשר נשאה באחריות לנזק, לא קמה זכות השתתפות כלפי מבטחיה של בעלת הנכס. גם המלומד , Birds בספרו ,303, 316-317 ,( Modern Insurance Law (4th ed., 1997 מסייג את תחולתה של זכות ההשתתפות למקרים בהם אין אחד המבוטחים נושא באחריות לנזק שנגרם למבוטח האחר..."

עיון בהלכת North British & Mercantile Insurance Co. v. London, Liverpool & Globe Insurance מראה, שלא רק שנשללה זכות ההשתתפות של מבטחי המזיק כלפי מבטחי הניזוק, אלא שבמפורש אושרה זכות השיבוב שלהם (שם, בעמ' 584 בשורה 7 ואילך):

"The company  which has insured the person who has the remedy over succeeds to his

right of remedy over, and than it is a case  of  subrogation."

 במהדורה החמישית של ספרו חוזר Birds   על אותה דעה המופיעה גם אצלLawry& Rawlings     Insurance Law: Doctrine and Principales (Hart 1999) p.190.   עמדת הלורד Mackay  לענין שיבוב ברורה ( Halsbury`s Laws of England (4 ^TH ed. Rep. 2003) 25, sec 196) :

"if the third parties are insured, the ultimate liability for the loss falls on their insurer."

אכן, הפרקטיקה בישראל נוהגת בדיוק לפי הכלל שתיאר הלורד Mackay.

בשנת 2002 חזר בית הלורדים ואישר הלכה זו תוך הבהרת היחסים שבין עילת התביעה של שיבוב לעילת התביעה של השתתפות. בפרשת Caledonia north sea Ltd. V. British    

telecommunications Plc ,  [2002]UKHL 4   (להלן: פס"ד Caledonia ) שם דן בית הלורדים באסון שהתרחש על אסדת קידוח נפט  בים הצפוני.  לשם הבהרה נזכיר, שבסיס הדיון במשפט האנגלו-אמריקני היא האבחנה בין רמות חבות שונות: חבותם של "מעוול", "מפר חוזה", או של מי שחייב לשאת בנזקים מכח התחייבות חוזית לעשות כן  היא  "ראשונית", או "עיקרית". חבותו של מבטח של ניזוק מכח פוליסה  היא "משנית" (בארה"ב נאמר לעתים שמבטחת יכולה לתבוע בעילת שיבוב רק נתבע  שעמדתו האקוויטבילית "נחותה" משלה - ר' פס"ד משנת 1967  של השופט Hufstedler מבית המשפט לערעורים של קליפורניה  Patent Scafolding Co. V. William Simpson Costruction Co .64 cal Rptr 187).  בפסקה 62 לפס"ד Caledonia   הסביר זאת הלורד Mackay במילים אלה:

"These cases show that generally liabilities incurred in tort or delict or in contract will be  primary while the liability of the  indemnity insurer of the injured party will be secondary."

בפסיקה שנסקרה בפס"ד Caledonia מאז הניח הלורד מנספילד בסוף המאה ה-18 את הבסיס לתביעת השתתפות בשל כפל ביטוח, נקבע שוב ושוב שבמבטחת של ניזוק (שחבותה "מישנית") יכולה לתבוע בעילת שיבוב את מי שחב "בחבות ראשונית", או בעילת השתתפות את מי שחב "חבות משנית". מסקנה זאת מובאת בפסקה 92 לפס"ד Caledonia מפי הלורד  Hoffman: