פסק-דין בתיק א 23714/00

נתוני רקע

1.         לטענת התובע, נהג מונית במקצועו, תקפו אותו הנתבעים ביום 7/1/98 וגרמו לו לחבלות חמורות, על רקע סכסוך בין נהגי מוניות.  מכאן תביעתו.  הנתבעים התגוננו בפני התביעה.  הם לא הכחישו את התגרה שהתחוללה אך טענו לאשמו של התובע שהוליד אותה. התיק נדון בפני כב' השופט שאנן. עם פרישתו הועבר הטיפול בתיק לטיפולי.

2.         בפני כב' השופט שאנן הונחו תצהירי עדויות של התובע ואשתו, גב' ציפורה אפריאט. מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם-שלהם.

3.         תביעתו של התובע נסמכה על חוות-דעתו של ד"ר ברנדס, אשר פסק לו נכות צמיתה בשיעור של 24%. התובע נבדק על ידי ד"ר טנצמן, מטעם הנתבעים. הוא פסק כי נותרה לו נכות צמיתה של 10%. כב' השופט שאנן מינה כמומחה מטעם בית המשפט את ד"ר כרכבי סוהיל. ד"ר כרכבי פסק  כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 20%. יצויין כי האירוע הוכר כתאונת עבודה על ידי המל"ל. אף המל"ל פסק לתובע נכות צמיתה בשיעור של 20%. 

            אחר שכל הנתונים האמורים הונחו בפניי, לרבות חומר משטרתי ופלילי באשר לאירוע הנדון וכן תשובות לשאלות הבהרה שנשאל המומחה על ידי ב"כ הצדדים, סוכם כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות.

4.         סיכומי טענות כאמור הוגשו על ידי ב"כ הנתבעים עוד ביום 10/9/03. חרף זאת, לא ניתן פסק דיני עד עצם היום הזה. כך, משום שבהחלטתי מיום 3/12/03 הוריתי לב"כ הצדדים להמציא לי חוות-דעת אקטוארית באשר לערכן המהוון של גמלאות המל"ל שצפוי התובע לקבל לנוכח פסיקת נכות  צמיתה של 20%. לאחר מהלכים יגעים ביותר הודיעו ב"כ הצדדים ביום 20/2/05 כי מקובל עליהם כי יש לקזז מסכום הפיצויים סכום של 160,761 ש"ח בגין אלו. אני מניח כי סכום זה הוא בהתאם לתביעת שיבוב שהגיש  המל"ל כנגד הנתבעים ביום 11/11/04.  משום כך יש לשערך את הסכום הנ"ל מיום זה ואילך.  על יסוד טעם זה אדרש לסכומי הפיצוי של התובע, כאשר אף הם נכונים למועד זה.

שאלת החבות והקשר הסיבתי

5.         מחומר הראיות המשטרתי עולה כי בעלי הדין נחלקו בגרסאותיהם לעניין הרקע שהוליד את התגרה שנפלה ביניהם. הנתבע 1 טען כי התובע נקט כנגדו בפרובוקציות, בין השאר באשר להיותו ערבי, ולאחר מכן היה זה הוא שתקפו. במהלך תקיפה זו הוציא התובע, כך הטענה, מוט ברזל גדול ורצה להכותו. הנתבע 1 תפס את המוט וכתוצאה מכך החליק התובע ונפל.

6.         אין בדעתי להידרש לניתוח חומר הראיות המשטרתי לנוכח הכרעת דין חלוטה לחובתם של הנתבעים בפרשה שבפניי.  בגדר כתב האישום נטען כי הנתבעים "תקפו ...ביחד עם אחר שזהותו אינה ידועה לתביעה, שלא כדין ובלא הסכמתו את מרדכי אפריאט (הוא התובע- ש.ל.) באופן שפתחו את דלת המונית בה נהג, משכוהו מתוך המונית החוצה לרצפה והיכוהו". בגדר הסדר טיעון הודו הנתבעים בעובדות אלו וממילא אומצה בכך גרסתו של התובע, באופן שגרסת הנתבעים באשר לנסיבות שהולידו את האירוע היא חסרת-שחר. ממילא, ולנוכח כל אלו, אין בדעתי לייחס לתובע כל אשם תורם. אכן, אילו הנתבעים היו מלכתחילה מאמצים את גרסת התובע, וטוענים לאורה לאשם תורם, ניתן היה לשקול את סוגיית האשם התורם הגם שאני מתקשה להעלות על דעתי כי אף אז הייתי מייחס לתובע אשם תורם כלשהו. משעה שהנתבעים מסרו גרסה עובדתית קיצונית חסרת-שחר, בוודאי שאין בדעתי לעשות כן.

7.         בגדר הסדר הטיעון נמחק המשפט כי בעקבות התקיפה האמורה "נחבל המתלונן ונגרם שבר בפרק ירכו הימנית והוא נזקק לטיפול רפואי". מכאן,  כי על התובע להוכיח את הקשר הסיבתי בין הנכות שהוסבה לו והטיפול הרפואי לו נזקק, לתקיפה האמורה, מבלי שהוא יכול לסמוך זאת על ההרשעה הפלילית. לטעמי, ובנקל רב, הוכיח התובע את הקשר הסיבתי האמור.

8.         אין חולק כי בעקבות האירוע נגרמו לתובע חבלות חמורות. בו ביום הוא אושפז בבית החולים ואובחן שבר בפרק ירך ימין והוא נותח בה  והשבר קובע על ידי שני ברגים ופלטה.  אף אין חולק כי התקיפה האמורה הוכרה כתאונת עבודה ונפסקה לתובע נכות בשיעור לא מבוטל לאחר שהוא היה באי-כושר מוחלט תקופה של חודשים ארוכים. לנוכח נתונים אלו, היה על הנתבעים להרים את הנטל הכיצד הם מסבירים את כל אלו, שלא בעקבות התקיפה האמורה בה, כאמור בעובדות כתב האישום בהן הודו, ברי כי התובע נמשך מתוך המונית החוצה והופל לרצפה כאשר הנתבעים מפליאים בו מכותיהם הנמרצות שגרמו לחבלותיו.

            לנוכח כל אלו, הנני קובע כי הטיפולים הרפואיים והנכות הרפואית הצמיתה שהוסבה לתובע, הם פועל יוצא של תקיפת הנתבעים אותו. ראוי להידרש, איפוא, לסוגיות הקשורות בגובה נזקו של התובע.

הנכות הרפואית והשלכותיה

9.         בדעתי לאמץ את חוות-דעתו של ד"ר כרכבי לכל דבר ועניין. עיון בחוות-הדעת ובתשובות לשאלות הבהרה מצביע על כך שד"ר כרכבי סקר באחריות ובמקצועיות את תולדות  פגיעתו של התובע והשיב בצורה מפורטת לשאלות הבהרה שנשאל. הנכות שנפסקה על ידו אף תואמת את זו שנפסקה לתובע על ידי המל"ל, דהיינו, על ידי מוסד חסר-פניות.

            מחוות-דעתו של ד"ר כרכבי נלמד כי לאחר אישפוז של כשבועיים וטיפולים פיזיוטרפיים לרוב, נזקק התובע לעזרת הליכון במשך כחודש ימים ולאחר מכן נעזר בקביים במשך מספר חודשים והיה משולל כושר עבודה מוחלט תקופה של כשנה וחצי. ד"ר כרכבי מצא קיצור של 2 ס"מ ברגל ימין לעומת רגל שמאל הגורמת לצליעה. הוא קבע כי התובע יהיה זקוק למעקב אורטופדי בעתיד ויש לשקול את הוצאת הפלטה והברגים. בגדר תשובות לשאלות הבהרה  טען ד"ר כרכבי כי יכול שניתן להתגבר על בעיית הצליעה על ידי הגבהת נעליים. ככל שעסקינן בצפי לעתיד הבהיר ד"ר כרכבי כי  "המסמר העליון עובר באופן גבולי את הקורטקס של ראש הפמור ויכול עם הזמן לגרום לנזק יותר גדול של הסחוס המפרקי במידה ויעבור עוד יותר את הקורטקס ומכאן לכאבים יותר חזקים. לכן הדבר מחייב בדיקות וצילומים חוזרים וטיפול בהתאם". 

10.        התובע הוא נהג מונית. מתשובות לשאלון אני למד כי הוא חזר לעבודתו ביוני 99', דהיינו לאחר כשנה וחצי לאחר אירוע התאונה. עוד הוברר לי כי עובר לתאונה הייתה קיימת לתובע נכות קודמת בשיעור של 20% עקב פריצת דיסק במהלך שירותו הצבאי והוא מקבל גמלאות עקב כך. ברי כי אין קשר לכאורי בין הנכות שנפסקה לו  בפרשה שבפניי לבין נכות זו. ועם זאת, שעה שעליי לשפוט את השלכות הנכות  לעניין התקיפה האמורה, אף נתון זה אמור לעמוד לנגד עיניי.

11.        בגדר סיכומי ב"כ הנתבעים נטען, בין השאר,  כי סביר להניח שהתובע הוא בעל זכות ציבורית למונית ודומה שהוא השכיר אותה וקיבל תמורה עקב כך בתקופת אי-כושרו לעבודה.  אין בדעתי לשקול נתון זה כל עיקר. איש לא מנע מב"כ הנתבעים לבחון נתון זה בגדר שאלון שהגיש לתובע  או בגדר שמיעת ראיות כהלכתן.

12.        התובע הוא יליד 1949. בעת האירוע הוא היה בן 49 וכיום הוא בן 56. על יסוד הנתונים שבפניי ברי לי כי התובע  המשיך  לעבוד כנהג מונית משעה שחזר לעבודה ועד עצם היום הזה.

            נתוני שומת מס הכנסה של התובע משנת 1997, דהיינו השנה שקדמה לאירוע, ועד היום מעלים את הנתונים כדלקמן:

            א.         שנת 1997 - 32,309 ש"ח

            ב.         שנת 1998 - 1,810 ש"ח